כשחרדי, ערבי והומו נכנסים לכיתה, המורה בצרה
"ללמד היסטוריה ואזרחות בלי פוליטיקה זו בדיחה", אומרים אנשי חינוך מובילים. אז איך מדברים על מיתוסים לאומיים שמעמדם מתערער, ומה עושים כשמתחילות התקפות על "המתנחלים" או "התל אביבים"? מורים מדווחים על גזענות גוברת ופחד משתק. מקצוע במבחן, כתבה שישית בסדרה
א', מורה ותיק ממרכז הארץ, מספר ש"מאוד לא פשוט היום להיות מורה להיסטוריה או לאזרחות. מצד אחד תוכנית הלימודים מאוד 'ממלכתית' ומספרת בעיקר את הנרטיב ה'ישראלי', מצד שני, הנושאים כל כך נפיצים וכל אזכור של ערבים או חרדים מעורר מיד גל של תגובות מתלהמות בכיתה". בימינו, הוא בטוח, "אנחנו חיים בעידן של ניפוץ מיתוסים לאומיים וכבר אי אפשר ללמד על מלחמת העצמאות מבלי לחוש כמעט אשמה על כך שניצחנו". אז איך מוציאים את העוקץ הפוליטי כשמלמדים את חוקי היסוד של המדינה או כשמוותרים על פרק שלם מההיסטוריה העולמית?
מקצוע במבחן - כתבות קודמות בסדרה:
العربية صعبة لغة؟* לימודי הערבית במשבר
ליפסטיק וצ'ופסטיק: החינוך הטכנולוגי מחפש כיוון
משוואה עם שברים: כך צנח מקצוע המתמטיקה
השפה התחתונה: כך הפכה העברית למקצוע נחבט
דרושה תפנית בעלילה. לימודי הספרות גוססים
מקצועות ההיסטוריה והאזרחות נלמדים כמקצועות חובה בהיקף של שתי יחידות לימוד כל אחת, והבחינה האחרונה נערכה השבוע. תוכנית הלימודים הממלכתית בהיסטוריה עודכנה לאחרונה לפני כארבע שנים ואילו הממלכתית-דתית תעודכן בשנה הבאה. היא כוללת בין היתר לימודים על חורבן בית שני, תרבות ימי הביניים, מלחמות העולם הראשונה והשנייה, השואה ותקומתה של מדינת ישראל.
לעומת זאת תוכנית הלימודים באזרחות אושרה רק השנה והיא אחידה לכלל המגזרים בישראל (ממלכתי, ממלכתי דתי וערבי). היא כוללת סוגיות של משטר ודמוקרטיה ובהן 'מדינת העם היהודי', חוקי יסוד, תרבות פוליטית והגנה על מיעוטים. לטענת מורים רבים התוכנית החדשה סימנה מגמה של חיזוק הצביון היהודי בישראל על חשבון התכנים הדמוקרטיים, דבר שעורר תגובות נגד נזעמות על פוליטיזציה של תוכנית הלימודים וניסיון לכפות עמדות אידיאולוגיות על תלמידי ישראל.
ביקורת נשמעה מנציגי המורים הערבים, שטוענים לפגיעה ברגשות התלמידים והגברת תחושת הניכור. לצד זאת, קובץ מאמרים חדש של מכללת סמינר הקיבוצים "על הוראה וחינוך באזרחות דמוקרטית" טוען כי תוכניות הלימודים מעמידות פנים של "ניטרליות מדומה" אך למעשה מכוונות לנרטיב ה"ישראלי" המקובל על הממשל תוך הצגתו כאמת, שעל פי רוב היא סובייקטיבית ואינה מאפשרת קיומו של שיח פלורליסטי רחב ופתוח בכיתה.
הטענה היא כי תוכניות הלימודים עמוסות מדי בחומרים, דבר אשר אינו מאפשר צלילה לעומקם של התכנים אלא מחייב ריצה "מרתונית" מהירה. עם זאת, חוזרי המנכ"ל אינם שוללים דיונים פוליטיים ואקטואליים בכיתה ובלבד שהמורה אינו מנהל תעמולה לטובת ארגון פוליטי וכן מקנה לעמדתו מעמד של עמדה מחייבת.
תנועות הידיים של המורה
ההיסטוריונית ד"ר אסתר יוגב, רקטור מכללת סמינר הקיבוצים, מציגה במאמרה את המיתוס "מעטים מול רבים" במלחמת העצמאות, וטוענת כי נרטיבים שהיו מתאימים לתקופתם כבר אינם תקפים נוכח המחקר העדכני. "האירוע ההיסטורי תמיד מבוסס על ידע קיים אך הנרטיב תלוי בנקודת המבט של המספר. רוב המחקרים ההיסטוריים שעוסקים במלחמת העצמאות לא מתארים מצב של מעטים מול רבים, וזה תחום שניתן בהחלט להכניס לספרי לימוד". לדבריה, אין צורך לבטל את המיתוסים הלאומיים, אלא להסביר למה היו חיוניים כל כך להקמת המדינה.
יוגב מוסיפה כי לגיטימי שתוכנית הלימודים בהיסטוריה כוללת את ימי בית שני ולא את נפוליאון או שושלת המלוכה הבריטית, אבל צריך להדגיש שמדובר בבחירה סלקטיבית מנקודת המבט היהודית, ולא שמדובר באירועים ההיסטוריים החשובים ביותר. "ברור שתוכנית הלימודים בסופו של דבר חייבת להיות מוגבלת, אבל הדגש הוא לפתח את הסקרנות ולעורר את התלמידים לשאול שאלות. אני לא מקבלת את הגישה שלא יעלה על הדעת שהתלמידים בישראל לא ידעו נושא זה או אחר. אפשר להוריד רבע מכמות החומר בהיסטוריה. העיקר הוא שהשיעורים יהיו הרבה יותר מעמיקים והתלמידים יצאו לחיים הבוגרים עם יכולת חשיבה, לא כפיונים שמובלים אחרי העדר".
ד"ר ניר מיכאלי, עורך המקבץ וראש החוג לחינוך במכללת סמינר הקיבוצים טוען כי כל החלטה חינוכית היא פוליטית, ועל כן ראוי לשים את האידיאולוגיה על השולחן, לא לנהוג בצביעות ולהחדירה בדלת האחורית במסווה של אמת מוחלטת. "הגישה של 'כה עשה וקדש' היא מאוד מסוכנת לתהליך החינוכי ומביאה למצב של היעדר חשיבה עצמאית", אמר מיכאלי.
"המצב הכי גרוע זה המצב שבו המורים הם לכאורה 'ניטרליים' אך הם בעצם מעבירים מסרים סמויים באמצעות הלבוש שלהם, טון הדיבור, תנועות הידיים ואפילו התכנים הלימודיים שהם בוחרים לשים עליהם דגש", מפרט מיכאלי. לדבריו, יש חשיבות רבה לכך שהמורים כן יהיו דעתניים בשיעורים, "אפילו לא נורא אם הם יתלהטו מעט בדבריהם, העיקר שיהוו מודל ביקורתי לתלמידים ויהיו מספיק הוגנים להציג את כל קשת הדעות הרלוונטית".
ישראל לא צריכה כמובן להימנע מללמד היסטוריה בדגש על הנרטיב הציוני, מדגיש ראש החוג להיסטוריה במכללת בית ברל, ד"ר יעקב טפלר, אך מבחינתו עיקר הבעיה היא היעדר חינוך משמעותי לערכים ולאתגר מחשבתי. "לא ייתכן שלימוד השואה לא יכלול גם דילמות אנושיות אחרות כמו השואה הארמנית ורצח העם בקוסבו שיאפשרו לתלמידים מבט רחב יותר על ערך הסובלנות והיחס לאחר. אני לא סבור שיש כאן איזו החלטה מודעת של גוף צללים שרוצה להרחיק את התלמידים מהידע אלא יש כאן פשוט הכרה בכך שרמת הלימודים ירדה וחשש מכישלון של התלמידים שלא יצליחו לעמוד באתגר המחשבתי".
הדתות הגדולות בעולם, למשל, לא זוכות למשקל הראוי לדעת טפלר. "זה לא סביר שתוכנית הלימודים לא תתייחס לנצרות ולאיסלאם, או שלא תיתן ביטוי לאישים מרכזיים שלא מהזרם הציוני כמו מהטמה גנדי, ובר או קרל מרקס שהם בעלי אמירה חברתית אוניברסאלית".
הערבים עזבו מרצון או גורשו?
פרופ' אשר כהן, יו"ר ועדת המקצוע לאזרחות מטעם משרד החינוך וחבר הפקולטה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן, מספר כי בכל שנה הוא נכנס לכיתה ואומר לסטודנטים: "שלום, אני אשר, אני חובש כיפה ואני משתייך לזרם הציוני דתי, אבל אלמד אתכם את כל תחומי הדעת באותה מידה של רצינות'". לדבריו, "לנתק את לימודי האזרחות מההקשר הפוליטי זה סוג של בדיחה בלתי אפשרית. מורה בהחלט יכול להגיד בכיתה דברים שנויים במחלוקת אך הוא חייב להדגיש שזה נושא שנמצא בוויכוח ומנגד ישנן דעות אחרות".
כהן הסביר כי מעבר לעמדות האישיות, המורים חייבים לשים דגש גם על הדיוק ההיסטורי. למשל, קביעה שלפיה כל הערבים עזבו את ישראל ב-1948 מרצון היא לא נכונה, כפי שגם לא ניתן לקבוע שכולם גורשו. "מורים לא צריכים לפחד ללמד על גישה הדוגלת במדינה דו-לאומית, אבל זה חייב להיעשות בצורה יסודית ומעמיקה על מנת למנוע הטיות אידיאולוגיות", הדגיש. "היום אנחנו יודעים שהאמירות על כך שבמלחמת העצמאות כל החברה הישראלית הייתה מגויסת אינן נכונות, ולמעשה רבים ישבו בבתי קפה בתל אביב והשתמטו מהצבא".
יוסי לונדין, מורה לאזרחות בישיבה התיכונית "דרכי נועם" בפתח תקווה, הסביר כי הסתיימה התקופה שבה המורה הוא "נציג האו"ם" שמעביר את מסריו מבלי שהתלמידים ידעו את זהותו. "המטרה באזרחות היא שהתלמידים יהיו מועילים בחברה ולא שידקלמו בעל פה את מהותו של 'הסכם העודפים'", מסביר לונדין. "אני מלמד כל שנה את מושג הנכבה ומסביר לתלמידים שזו התפיסה הפלסטינית, לא עמדתי האישית. נכון שהמורה הוא דמות מוערכת בעיני התלמידים, אבל מורה טוב צריך ללמד שמותר להם לחלוק עליו".
רק לא להרגיז
במובנים רבים "הצנזורה" בשיעורים לא תמיד מוכתבת מלמעלה. לעתים קרובות המורים חוששים לדון בנושאים שנויים במחלוקת מחשש להתלהמות בכיתה או שהמורה יוצג כ"בוגד". מרים דרמוני-שרביט, ראש צוות אזרחות במרכז טכנולוגי חינוכי ומדריכת מורים לאזרחות, ציינה כי בשנה האחרונה המורים לאזרחות מרבים לדווח על גזענות גואה בכיתות, על התקפות בוטות נגד "הרוסים", "האתיופים", "החרדים", "ההומואים", "הזרים", "הפליטים", "התל אביבים", "המתנחלים", "השמאלנים" ובעיקר נגד "הערבים".
לפני כשנה מאות מורים לאזרחות חתמו על עצומה שקראה למגר את הגזענות מבתי הספר. "השדה החינוכי בוער ואיננו יכולים לשתוק עוד נוכח הנוכחות ההולכת וגוברת בין כותלי בתי-הספר של ביטויי גזענות ושלילת האחר באשר הוא, ערבים, עולים מאתיופיה, הומוסקסואלים ומהגרי עבודה", כתבו המורים.
באחד המקרים שאירע השנה הגיש תלמיד מצטיין בחינה באזרחות שעליה כתב בהדגשה "מוות לערבים". במקרה אחר תלמיד מדרום הארץ שקיבל 100 בבחינה על זכויות אדם ניגש נרגש למורה והראה לו סרטון שבו הוא עומד במשחק כדורגל ונוהם לעברו של שחקן שחום עור.
במקרים אחרים עמדה מורה בפני פיטורים בגלל שרצתה להקרין לתלמידים קטעים מהסרט "ג'נין ג'נין" ולדון איתם בבעייתיות של הסרט. מורה אחרת הוזמנה לשימוע לאחר שאמרה לתלמיד כי ההתבטאויות הגזעניות שלו נגד חרדים מזכירות את הגזענות הנאצית.
"הגענו למצב שכל אזכור של ערבים או חרדים, אפילו אתיופים או רוסים מעורר גל של תגובות קיצוניות בכיתה שהאוזן פשוט לא יכולה לסבול", סיפר א' המורה לאזרחות והיסטוריה ממרכז הארץ. "זה לא שמדובר בתלמידים בעייתיים או בסוג של בדיחה לא מצחיקה, אלא בתלמידים הטובים בכיתה שלא חשים בושה להביע את דעתם האישית, קיצונית ככל שתהיה".
מדריכת המורים דרמוני-שרביט הוסיפה: "מורים צריכים לגלות היום הרבה אומץ לב כדי להציג עמדות 'חריגות' בכיתה מחשש שהתלמידים מצלמים או מקליטים אותם. חוזר המנכ"ל דווקא מתיר לעשות כן אך הבעיה היא שהמורים פשוט מפחדים לסטות מהקונצנזוס. מורים מעדיפים להיות פוליטקלי קורקט ולייצר צנזורה עצמית והעיקר שלא להרגיז אף אחד". בנוסף, לדבריה, הצנזורה העצמית פוגעת גם בתלמידים שלעתים חוששים לבטא דעות חריגות כמו "מסכנים הפליטים" או דעות נגד הכיבוש מחשש שמייד יצטיירו בעיני חבריהם כאנטי-ישראלים.
תלמיד לא יכול להגיד מה שהוא רוצה
אמנון רבינוביץ, מורה להיסטוריה ואזרחות מירושלים, מספר ש"ברגע שילד אומר בכיתה 'כל החרדים צריכים למות', אני מיד עוצר את השיעור, מעמיד אותו על אמירתו הקשה ומקדיש את השיעור הבא רק לחברה החרדית. אני לא מזדהה עם הגישה הסופר-דמוקרטית שמאפשרת לתלמידים להגיד בכיתה את כל מה שעולה בדעתם. אני רוצה לחנך ילדים לסובלנות, שיאהבו את הארץ. אבל החשש הוא שבמקום שכולם יציגו את דעותיהם ו'אלף פרחים יפרחו', בסוף כל הפרחים ייבלו".
ומה אומרים האנשים שאחראים על תוכנית הלימודים? פרופ' ירון הראל, ראש המחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר אילן ויו"ר ועדת מקצוע ההיסטוריה בחינוך הממלכתי-דתי, מזכיר שמחקר ההיסטוריה לעולם אינו ניטרלי לחלוטין. בהתייחס לתוכנית הלימודים, הוא ציין כי דרכי הלמידה מגוונות מאוד. לדבריו "קיימת למידה בדרך החקר, משחקי הדמיה, למידה חוץ כיתתית וצפיה בסרטים והדגש הוא כי הצגת הנושאים השונים תיעשה מנקודות ראות שונות כדי שהתלמידים יעמדו על מורכבותה של ההיסטוריה".
יו"ר ועדת המקצוע להיסטוריה בחינוך הממלכתי, ד"ר שמחה גולדין, הוסיף: "הטענה להשקפה ממלכתית אחידה היא מופרכת. כל הנושאים נלמדים מנקודת מבט ביקורתית ואין אף נושא שמובא מזווית אחת בלבד, תוך מתן דגש גם על בחינות הבגרות".
לפנייה לכתב/ת 
