אקסטרים נשים: הישראליות שכבשו את האלפים

החופש הביע במרוץ הזה ובמקום הזה את הכל, ודמותנו החיצונית שידרה, ללא צורך במילים, את כל הרגשות שלנו, את כל התחושות הפחדים והשירים הפנימיים שהתנגנו.

אבל יותר מהכל שידרה דמותנו את מחיר החופש, כאשר האדמה רעדה מתחת לשרירים הכואבים שלנו ואנחנו המשכנו לדהור לעבר המשימה לשמה התכנסנו - "שלוש הישראליות הראשונות בהיסטוריה חוצות את קו הסיום במרוץ ההרים ורבייה סאן ברנרד".

עוד על תיירות אקסטרים בערוץ התיירות:

• לאבד קונטרול בטירול: טיול אקסטרים באוסטריה
• אטרקציות בדופק גבוה: בים, באוויר וביבשה
• קפצו לביקור: לראות את סינגפור מהעננים  
  

לפני כחודשיים סיפרה לי סיון טפלא, חברתי מקבוצת הריצה והבעלים של חברת Mtbsuisse - הנציגה הרשמית של המרוץ בארץ, על החלום שלה מזה שנתיים: לעשות מרוץ הרים מטורף באלפים בשוויץ.

"כל שנה אני עומדת בקו הזינוק בלה-פולי (La Fouly) ומזילה ריר מקנאה. אני חייבת לעשות את המרוץ הזה פעם אחת בחיים שלי", מביטה בי סיון במבט הלביאה הטורפת שלה ומסבירה לי בהתלהבות של ילד קטן איך נכבוש את האלפים בברבריות ישראלית, וכל מה שלי נותר לעשות זה להנהן בראשי לעבר עיניה הבורקות של סיון ולהתחיל לתרגל את הצרפתית שלי.

בהתלהבות רבה גייסנו את חברתנו השלישית למשימה, דיאנה, והתחלנו לקפץ בין העליות בירושלים לבין המדרגות במגדלי עזריאלי כדי לאמן את שרירי הרגליים שלנו לטיפוס מצטבר של 2,464 מטר וירידות של 2,294 מטר. סך הכל 29 קילומטר של עבודת רגליים מטורפת בפרופיל גבהים בלתי נתפס.

ק"מ של טיפוס וירידה. על קו הזינוק בורבייר (צילומים: סיון טפלא)

כבר ידענו קושי פיזי ומנטאלי - אבל הפעם זה היה שונה

מרוצים מסוג זה בדרך כלל שייכים לחלוצים לכאלה שאתה מסתכל עליהם וכל כך רוצה את השרירים שלהם ברגליים. אבל השנה המארגנים של המרוץ פתחו את מקצה ה-29 קילומטר על מנת לאפשר "לפשוטי העם" גם לחוות את יצירת הטבע המופלאה הזאת. בנוסף למקצה שלנו, יש מקצה של 60 קילומטר עם טיפוס מצטבר של כ-4,000 מטר ומקצה של 110 ק"מ עם טיפוס מצטבר של כ- 7,000 מטר.

כל תקופת האימונים בדרך לתחרות ההזויה הזו איחדה אותנו ויצרה בנו רוח קרב שלא הכרנו. שלושתנו כבר עשינו כמה וכמה מרתונים בעבר וידענו מה זה קושי פיזי ומנטאלי - אבל הפעם זה היה שונה. התחרות הזו הגדירה מבחינתנו שיא נשי חדש והתמודדות עם איתני טבע פראיים של האלפים השוויצרים. חודש וחצי של אימונים מפרכים הביאו אותנו לקו הזינוק בשוויץ.

שבוע וחצי לפני התחרות אני נוחתת בלה פולי שבשוויץ ישר לתוך בקתות העץ החמימות והכפריות, ובשבריר שנייה לה פולי חשפה בפניי את הקשת בענן היפה והמוחשית ביותר שנגעתי בה בימי חיי.

מבשרות לכולם שישראל על המפה!

כל פינה בג'ונגל הסבוך פה גילתה בפנינו משפחות בטרק, רוכבים מדוושים בעליות או רצים מקפצים על ההרים. ממש ג'ונגל של טבע ודמויות אנושיות בתוכו. בימים שלפני התחרות, תרגלנו באימונים כמה סימולציות טופוגרפיות האמורות לדמות את תווי השטח במרוץ, על מנת לצמצם את כמות ההפתעות ביום התחרות עצמו. מאימון לאימון הפכנו להיות עיזי הרים המשתלבות באוכלוסייה האירופית דוברת הצרפתית מסביבנו.

מרוב ריחות של חופש ושיכרון חושים מהנופים עוצרי הנשימה, אני לא מספיקה למצמץ וכבר קו הזינוק במרחק נגיעה מאיתנו. הכרוז נמצא בקו הזינוק במרחק שתי דקות מהבקתה שלנו בלה פולי, ומעיר אותנו לבוקר שמשי במיוחד. החלון בחדר הסלון שלנו חושף את דילוגי הרצים מסביב, המתחממים לקראת הזינוק ונראים מקצוענים במיוחד, מצוידים במיטב ציוד הריצה, כצפוי, ומשדרים השתלבות מושלמת בטבע שלתוכו אנו עומדות לפרוץ בעוד מספר שעות.

דיאנה מימיני וסיון משמאלי. דגל ישראל מוחזק חזק בידינו ואנו מבשרות פה לכולם שישראל על המפה! הכרוז מתחיל לספור לאחור וכולם מחזירים לו שאגות, חדורי מוטיבציה לנעוץ את מקלות הריצה שלהם באדמה, ותוך שניות אחדות הסרט יורד לאדמה ופולט אותנו כמו חיות קטנות, רעבות לטרף, אל תוך ההרים של שוויץ, לנסות ולשרוד את הצפוי לנו.

מהר מאד נבלענו בעלייה הראשונה, שכללה טיפוס מצטבר של 1,160 מטר המתפרסים על פני 6 ק"מ. הטיפוס הראשון לא היה קשה, באופן יחסי, כמו שציפינו. בתכנון המקורי ציפינו לסיים אותו אותו תוך שעתיים עד שעתים וחצי, אבל למרבה ההפתעה הגענו לפסגה הראשונה ולנקודת הביקורת והאוכל כעבור 1:48.

ג'ונגל של טבע ואנשים. שובל רצים בטיפוס להר Col De Mille

התחלנו ביחד ונסיים ביחד!

היינו ב"היי" מטורף מההישג והרגשנו שכבשנו את האלפים - התחושה היתה מספקת והחדירה בנו מוטיבציה להמשך המרוץ. נעצרנו לכמה דקות לתמונות ופצחנו בשירה של שולי נתן "ירושלים של זהב". הרצים מסביבנו מצטרפים במחיאות כפיים ואנחנו דוהרות אל הירידה לכיוון לורטייר (Lourtier) - ירידה של כ- 1,400 מטר על פני 10 ק"מ.

ריחפנו את הירידה התלולה הזאת. הרגלים היו קלילות והשמש חיממה אותנו בדיוק בטמפרטורה המושלמת. זהו, כמעט חצי מרוץ כבר מאחורינו. לנקודת הביקורת השניה בלורטייר, אנחנו מגיעות אחרי שלוש שעות ו-50 דקות, שם חיכתה לנו נקודת הביקורת השנייה במרוץ. אנחנו אוכלות קצת פסטה ומעמיסות פחמימות לתגבור הגליקוגן (רב-סוכר הבנוי מגלוקוז ומשמר אנרגיה), מחליפות בגדים, גרבים ומצטיידות בביגוד ארוך לקראת הלילה האלפיני הקר המחכה לנו.

זהו! החצי השני של המרוץ יוצא לדרך. אנחנו אוחזות במקלות הריצה כאילו הם הדבר היחיד שיציל אותנו מפני הטיפוס הבא עלינו לטובה ולא נפרדות לרגע. זו היתה האסטרטגיה שלנו מההתחלה. התחלנו ביחד ונסיים ביחד!

נעצרנו לכמה דקות לתמונות ופצחנו בשירה. בכפר Liddes

מתחילים להריח את קו הסיום

הטיפוס השני ל"לה שו" (La Chaux) כלל טיפוס מצטבר של 1,126 מטרים על פני כ- 5.5 ק"מ. אוקיי חברים, כאן כבר התחלנו להבין ששום מרתון שהרגליים שלנו עשו לא משתווה לדבר הפסיכי הזה.

עוד בערוץ התיירות:

• סקר באוויר: מה הדבר שהכי מעצבן בטיסה?
• לא יכול בלי מים: טיול לעמק המעיינות של הצפון
• קוסטה נברינו: נופש שלא תוכלו להרשות לעצמכם
  
  

הטיפוס היה תלול במיוחד עם שיפועים של כמעט 25 אחוז בסינגלים צרים כל כך, שכמעט ולא מאפשרים לך מרווח תנועה, ואנחנו במלחמה של חיינו להגיע לפסגה. הקושי היה עצום. אנחנו כבר כמעט 6 שעות על הרגליים והעייפות מתחילה לחלחל. אבל לרגע אחד לא הפסקנו, לא התלוננו, לא בכינו. כל מה שרצינו היה להגיע לפסגה.

כעבור שבע שעות ו-16 דקות אנחנו מגיעות לנקודת הביקורת השלישית. השעה כבר קרוב ל-23:00. אנחנו שותות שלוש כוסות מרק, אוכלות כמה קוביות שוקולד שוויצרי ומתחילות להריח את קו הסיום. "זהו", אנחנו אומרות אחת לשנייה, "עוד ירידה קטנה של 700 מטר ואנחנו בוורביה", שם החלום עומד סוף סוף להתגשם.

הבנות בחזרה בארץ עם חולצות "פינישר" למסיימות המרוץ

הגאווה הישראלית הציפה אותנו בכל מטר

בין מאות הרצים שהיו מסביבנו בסינגלים הצרים תמיד בישרנו שונות בנוף - שלוש נשים ישראליות שחומות עור עם שיער חום בנוף כל כך אירופי ולבן - הגאווה הישראלית הציפה אותנו בכל מטר ומטר במרוץ ובתוך השובל הארוך של הרצים.

מלאה בגאווה, הרגשתי כיצד אנחנו מפלסות את הדרך לישראליות שתבואנה אחרינו. וברגע זה היה מחיר לחופש שלי והוא היה מושלם כי התאהבתי לא רק בעצמי, התאהבתי גם בשתי הבחורות ששועטות כמה מטרים קדימה, וראיתי כיצד מדקה לדקה החלום הופך למציאות.

ורבייה, אחת מעיירות הסקי המפורסמות והגדולות באירופה, שם מחכה לנו קו הסיום, מתחילה להתגלות בפנינו ממעלה ההר. האורות מתחילים להיות גלויים יותר ויותר לעינינו בחושך, והדמיון מתחיל להשתולל כיצד אנחנו חוצות יד ביד את קו הסיום.

כעבור תשע שעות ו-48 דקות חצינו את קו הסיום. הגוף כבר עייף אבל מתרגש ומרוצה מהמטרה שהושגה. עכשיו כל שנותר זה לנוח עד לתחרות הבאה.

וורבייה סן ברנרד 2013, Here we come!

תודה ענקית לרן אלתרמן, אלוף ישראל בטריאתלון, שאימן אותנו במקצועיות שאין כמוה בזמן כל כך קצר לתחרות כל כך ארוכה.