גמר "אגדתא 5": וָחֲרָמֵי
מאות סיפורים נשלחו לתחרות "אגדתא 5" של ynet ומכללת הרצוג - גוש עציון. צוות השופטים - אמיר גוטפרוינד, סביון ליברכט מירה קדר וד"ר עדן הכהן - בחר את חמשת הטובים שבהם, ובקרוב תוכלו להכתיר את המנצחים. הסיפור החמישי
מוּטל בבגדיו על מיטה שלא הוצעה מאז הבוקר, מתמסר לחידלון ממכר. עיניו ספק עצומות ספק מצומצמות. לא טרח לחלוץ את סנדליו. היד שמוטה לעבר ספל קפה ממנו הרפה זה מכבר. בסמיכות, פתוח במהופך על הרצפה הקמיע של בלזאק. משעת צהריים מבקיעים את דלתו ניחוחות תבשילים הגולשים מחלל חדר המדרגות, נדחקים כמו לייסרו.
עוד עלו לגמר "אגדתא 5 ":
ככל שמתאחרת השעה, הולכת העיר ושוקטת. שקט של חרדת הדין. מכוניות ממלטות עצמן מרחובותיה, מחשש עינא בישא שבעיכוב הקדושה שבפתח. מתברר לך לפתע, שבכרך הזה חיות ציפורים. רבות מכפי שתיארת לעצמך. ציוצים ומשקי כנף מחליפים את רחשי הכרך המוכרים.
תיכף יִפְלטוּ פתחי הבתים משפחות משפחות, בצחור לבושם, אל הרחובות השלווים. הן תפסענה, בצעד מתון ומדוד לבתי הכנסת. הכל אומרים פיוס סליחה ומחילה. סבר חיוך, חף מבדיחות דעת. ראש מורכן, במין הכנעה של יושבי ספסל נאשמים, בעת הקראת אישוּמם.
תריס החלון מופשל למחצה. תוגה של כאב מזדחלת בעצלתיים לחדרו ועמה ריח האקליפטוס הניצב באדנות שנותיו בחצר הבית. הקדושה הגנדרנית אינה חוצה את סף דלתו. הכל סביבו חולין. ובכל זאת מוצא עצמו מפזם את ניגון התפילה, ובהמיית הניגון הוגה מדי פעם מילה. "וְחֲרמֵי", "וְקִנוּסֵי" "דְאִנְדַּרְנָא".
אף כי השינה ממנו והלאה, אינו פוקח את העיניים. הלוואי ויכול היה להמשיך ולאחוז בה. הלוואי ויכול היה לישון עד מוצאי החג, או אפילו עד הבוקר שאחריו. ארור היום הזה. לוּ הדבר בידו, היה מוחק אותו מלוח השנה. יותר מכך, מוכן הוא לשלם את כפל מחירו עבור המחיקה. כלומר, שימחקו ימי החג ועוד כמספרם משנותיו. כן כן, שיתקצרו ימיו כמספר ימי הכיפור וערביהם כפול שלוש, אפילו ארבע.
בן שלושים וחמש יהיה בקרוב. נותרו לו, נאמר, ארבעים וחמש שנות חיים? מוכן הוא איפוא לוותר על מאה ושמונים יום. כך הוא מגלגל ומחשב. מאה ושמונים יום, שהם חצי שנה מחייו. "הנה אני מציע לך אותם. רק תמחק את היום הארור הזה מלוח השנה. הנה אני נודר נדר, בערב התרת נדרים, שמוותר אני על היום הזה, ומוכן לשלם בימיי כפל כפליים מנינו. מִמילא מתקצרים חיי בְּיום זה בשווה ערך שבוע. ואולי אף ביותר. משמע שאם תתמיד בסירובך, תקבל אותי אליך הרבה יותר מהר. זאת הרי אתה, יודע והצעתי מעלה בך ודאי גיחוך. ובכל זאת דע לך, שאין אני חוזר בי. אין חרטה בעניין זה. מצדי עשה זאת היום. אבל אתה הלא רוצה לראות אותי מתייסר. תענית בלא הצום, כי מה הוא מול ייסורי.
"לקחת את אחי במלחמה הארורה ההיא, ואותי עשית עבורם בן דמותו. חזיון תעתועים שלו. מצפים שאשיב חדווה וחיים לביתם. אני? מה יש בכוחי לעשות מול גבורות המוות שהנחת לפתחנו? הם לא הבינו שהמוות אחז בהם, קובע מושב של קבע בנשמתם. לא פעם פנו אליי בשמו. החרשתי וכבשתי עלבון. מה ציפו מילד בן תשע, שמושא הערצתו נלקח, במחי הודעה שנמסרת מפי שלושה לובשי מדים, שמתייצבים בערב אחד, ימים לא רבים אחר 'היום הקדוש', של שנת המלחמה הניקלת". מאז, ניטלה קדושה מיום זה. רק יגון. לא בקשות מחילה. נחמה ביקשו, אך לא יום נחמות היה. יום אבדון להם ויום חורבן לאח מיותם ובן שזהותו נשאלה.
שם, בפרדס חנה, יושבים בשעה זו אמא ואבא לסעודה, שהופסקה לפני עשרים ושש שנה. כי כל מה שבא לפיהם מאז, טעם אחד לו - עפר. עפר רגבי קברו של בן.
משיקומו מעם השולחן, יטול אבא את תיק הטלית וישלוף מחזור ממדף ספרים ויקרא לה מדלת הכניסה, "לאה, צריך לצאת". והיא תברור מטפחת ראש כהה מארון יוקד נפטלין ותשיב, "כבר". בלי אומר יעזבו את הבית, פניהם לבית הכנסת. שפופים יפסעו בשולי מדרכה, סמוכים ככל שנתן לגדרות השיחים, כשאמא מפגרת אך כצעד בעקבותיו.
היגון העכור הזה, שפוקד אותו "בהתקדש החג", לשון קרייני הרדיו, מזנב בעקבותיו לכל שיפנה. גם כשאינו איתם שם, כבימים שעוד מסוגל היה לאסוף כוחות, לעשות במחיצתם את היום הזה, מדמה שהוא אבִירָם, שמפאת כיבוד אב ואם, מתפנה ממותו ובא לסעוד ולצום איתם. אבל כוחותיו לא עומדים לו עוד להיות המת-החי במחיצתם. עכשיו מוקדש מותו לעצמו. וסיפורו של רפאל דה-ולנטין, מעודד את רוחו. ההליכה אל המוות כהשלמת גורל, בפתח הסיפור, מעוררת בו קינאה.
הבית נתרוקן בינתיים מיושביו. נשתתק. כמו הועתק מבלי משים ללב המדבר. בחוץ מתחלפים הגוונים, הולכים ומתכהים. חדרו שרוי בעלטה. החשיכה נצבעת באורות הנפוצים מהחלונות ומפנסי הרחוב. בבתי הכנסת מסלסלים ודאי חזנים בקולם, שטרם נתייגע, את תפילת כּל-נדרי והקהל מצטרף בָּפִזוּם החוזר, בהמהום קול, או ב"נא נא נא". חלקו בעיניים עצומות נכוחה וחלקו בתליית מבטים בתקרה, או בנברשת בדולח שמשתלשת ממנה. הניגון, מטפס במעלות קדושה, והמילים הארמיות מהלכות קסם על המתפללים. עבורו, זה ניגון יגוֹנִים. ניגון שחבר, שלא מבחירה, לתפילת אשכבה. ובכל זאת הוא חוזר ומתנגן בו. לא מרפה. אין בכוחו לסלקו בערב זה מתיבת התהודה שבאוזניו.
השעה נתאחרה. החל שומע את ראשוני השכנים חוזרים. חדר המדרגות מתמלא דיבורים מתונים, כמעט לחישות. השתדלות אחרונה שלקראת מתן הדין. אחר כך ייבלעו בפתחים וחדר המדרגות ישוב וישתתק. אז ישמע שיעול בודד וקול צעדים מטפסים במדרגות. פליט, שנתפתה ודאי לשיחה מטהרת נפש. גם קולות דיבור לא מפוענחים, שמבקיעים תקרות וקירות, הולכים וגוועים. השקט מתעצם. חולף זמן לא מדוד, קולות שיח רפים עולים מהרחוב. זוג מתנהל בניחותה על מדרכה. צעדיהם הולכים ומרחיקים עד שיגוועו כליל.
אינו זוכר כמה זמן עוד שכב כך נים-לא-נים ומה ניער אותו מרבצו ושלחו אל המטבח. עומד באפלה מול לוע המקרר הפעור ומסתכל במעט המוצרים הצוננים הניצבים בבדידותם. סוגר אותו ופונה לארון המטבח. מגלה באצטבה עליונה חפיסת ופלים, דחוקה בין מארזי אורז ופתיתים. מחלץ אותה וכבר שם פעמיו לדלת היציאה. לא טורח לנעול אותה בצאתו. רגליו נושאות אותו אל עמק המצלבה.
הלילה בהיר ושקט, משכך מעט את יגונו. חולף על המנזר, ממשיך וחוצה את גן סאקר. ריחות אורן ורוזמרין מלווים אותו. שרידי חולין פזורים בו. פח אשפה שתוכנו גולש כמזרקה. מטפס לעבר שֵיח בָּאדר וגולש לעבר שכונת קרית משה. מדי פעם שולף ופל מתוך החפיסה, דוחק אותו בשלמות לפיו. לועס כששפתיו חתומות. אם עובר אלמוני על פניו, חודל עד שזה מתרחק.
מוצא עצמו ניצב לפני בית שעומד בבנייתו. מתעכב מולו ומתבונן. גוש בטון אפל העומד בקדרותו, עטוף בגלימת פיגומים, מטיל חיתתו על שכניו המאוכלסים. מבעד דלת מחסן שניצב בפאתיו מפלחת אלומת אור צרה את שחור המרחב. אינה סגורה כראוי. נמשך אליה. קרב מעט.
"'מָ'תָ'רצֶה?" עולה קול מספה מרופטת, שנסמכת על קיר המחסן, שבקושי הבחין בה. במאמץ נוסף מצליח להבחין בדמות, המשוקעת בה. רק העיניים דולקות בה. לא מטריחה עצמה לקום. שום דבר. כלום. "אה....אולי יש לך סיגריה?"
הצללית הכהה שבכורסה רוטטת משהו ובחלוף רגע מציגה קופסאת סיגריות. "ת'פאדל". מושך לעצמו אחת וכבר מוגשת להבת מצית. פניו מתבהרים מעט. זקן. גון עורו כהה. זיפי זקן כסופים מכסים את לחייו. עינים משוקעות עמוק בארכובות. ציציות קמטים מקובצות בשוליהן. ריח חריף של טבק ספוג בעור עולה מהיד האוחזת במצית.
"שוקראן". שואף לקירבו את העשן. סחרור קל תוקף אותו. מתיישב על קופסת פח שניצבת שם והיא מגיבה בגניחה. מחרישים. הזקן רוכס, כך נראה, כפתור בְּמעיל או מקטורן.
"אה... ת'פאדל", הוא מגיש לזקן את יתרת שקית הופלים.
"אתם, יש לכם חג אל'יום. לא ככה?"
"כן יש. חג"
"אז למה 'תָּה לא עושה חג?"
"אני?... אני, בשבילי, זה לא חג"
שוב נופלת שתיקה. מתופף בקצות אצבעותיו על הפח, מנסה לסדר את מחשבותיו. בורר מילים.
"אתה מבין. אלוהים, אללה, הרס לי את החג".
שואף שוב מהסיגריה. הגחל בראשה נעור ומאיר את פניו החיוורים. "אללה לקח את האח שלי ביום הזה, לפני הרבה שנים. איזה חג זה? אה?"
רק לובן גלגלי העיניים, המשוקעות בגולגולת הכהה, מסמנות את מיקומו של הזקן. אינו יכול לפרשן. עדיין מחריש. "כשהוא, אללה, לקח את אח שלי", אומר ושולח מבט לשמים, "הוא גם לקח את הנשמה מאבא ואמא שלי. אתה מבין?" הזקן נותר בשתיקתו. שתי כתמי הלובן היוקד, אינם משים ממנו.
"ים חג... ..כן". שאף לקירבו מהסיגריה, כל כמה שמסגלות ריאותיו להכיל. לא ממהר לשחרר את העשן. ראשו מסתחרר. חביב עליו הסחרור ברגע זה. הצללית מרימה דבר מה, שניצב בסמוך לכורסא ויד נשלחת כלפיו אוחזת בקבוק. הוא משתהה לרגע. מתבוננן ישר לעבר שני עיגולי הבוהק, הנותרים קפואים במקומם. לא מצמוץ. אינם כבים לרגע. מאוד משתוקק היה להאיר את פניו, לפענח את הדמות הרובצת לפניו. משתעשע לרגע במחשבה שלפניו המשכונאי הזקן מבית הנכות של בלזאק. נשלח להסדיר את ענין הנדר שנדר. אוחז בבקבוק, מסיר את הפקק. אד אניס פורץ כלפיו. מגיש את הבקבוק לשפתיו, מטה את ראשו לאחור ונותן לנוזל לגלוש לגרונו, כמו היה מים צוננים בעיצומו של אימון פלוגה. מקנח את פיו בגב ידו ומשיב את הבקבוק לצללית. הזקן אוחז בו, אך לא ממהר לחתום אותו וגם לא מגיש אותו אל פיו. הראש הולך וכבד עליו, הולך ונרכן. העפעפיים נעשים עצלים יותר ויותר, מתקשים לשוב ולהתרומם.
"הלוויה של אבירם" הוא ממשיך, בראש שמוט, שמדי פעם מצליח לייצבו על צוואר, "הלכו אבא ואמא כמו אחרי הארון שלהם עצמם, אתה מבין? הנשמות שלהם נכנסו לארון שלו, שהיה מכוסה בדגל שלנו. אבא בקושי הצליח להגיד את הקדיש... אתה יודע מה זה קדיש?"
לא זוכה לתשובה.
"קדיש זו תפילה שאומר בן משפחה הכי קרוב, נגיד בן על אבא שלו, בדרך כלל. ובתפילה הוא משבח את אלוהים. אתה מבין? לוקחים לך את הדבר הכי יקר שיש לך בעולם ומבקשים שתגיד למי שלקח, כמה הוא גדול וצודק וכמה מגיע לו תודה. ככה אומרים, 'שְמֵיי דְּקוּדשא בְּריך הוא'. זה מה שרוצים שתגיד, כשמורידים את הבן שלך לבור. אתה מבין? לבור. לעולם".
לוקח את הבקבוק מידו של הזקן ולוגם שוב מלוא גרון.
"הייתי רק בן תשע. לא הבנתי מה זה למות. לא האמנתי שאבירם נמצא בתוך הארון ההוא. אבל הוא היה שם, כלומר הגוף המת שלו".
ראשו נעשה כבד מכדי להמשיך לשאתו. הוא מבקש את הקרקע. מסיט את הפח ומתיישב על הארץ. מגע האדמה נעים לו. אינה קרה עדיין. הצללית נותרת במקומה, אלא שעכשיו נראות שתי אבוקות עיניה, תלויות במרום המחסן, נושקות לשמים. פורש רגליו ומשעין ראשו על כף יד, שמרפקה נטוע בקרקע.
אביו ואמו יושבים עכשיו שותקים על הספה בסלון. לא מעלים אור. האור היחיד מגיע מהפרוזדור. כך הם יושבים מאז, בשובם מבית הכנסת. זה לצד זו ותמונת אבירם המחייך בכומתה שחורה מוצבת על השולחן, במסגרת עץ שחורה ושני נרות נשמה דולקים מצידיה. נר לכל אחד מהם ויגון משותף.
הצללית מתרוממת וניראת כרוח רפאים. לא נשמע קול ולא רחש, כמו מתחת לפני המים, רק קול נשימתו. ניצבת הצללית מעליו בשתיקתה, ורק זוג הבֶּהָרוֹת תלוי בצמרתה כגחליליות. רוח החלה נושבת, מעלה איוושה בעצי האורן הנשמעת כנהי תפילה רחוק. דלת המחסן הולכת ונפערת. אור מסמא רוחש בו, ממאן לבקוע מפתחו. כמו חוסמת החשיכה שבחוץ דרכו.
הזקן שולח יד ונוגע קלות בזרועו. מקימו על רגליו. סב על עקביו צועד לעבר האור ומפיו נשמעים הפסוקים, "עקביא בן מהללאל אומר; הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא.." והוא פוסע בעקבותיו. כשהוא עובר את המפתן, מוצא עצמו עומד בפתח בית הכנסת הגדול והוא נער. הזקן ממשיך להתקדם, הולך ומתרחק ממנו לעבר הבמה, עליה ניצב שליח ציבור. עכשיו הוא מבחין, שהזקן עטוף טלית כבדת עטרת. הזקן אינו פוסק מלמלמל פסוקי תהילים והכל סביב דוממים. עולה
לבמה, מתייצב ליד שליח הציבור, שאף הוא עטוף טלית, שמכסה את ראשו וגולשת כמעט עד לרצפה. קול תפילתו אינו נשמע, אך כל גופו אומר תפילה. כשנוגעות זרועותיהם זו בזו, חודל שליח הציבור מטלטול הגוף. הזקן מחווה קלות בראשו לאחור, לאמור, "ראה מי בא". ושליח הציבור מפנה את ראשו. רואה, שאינו אלא אביו. אביו מחייך אליו בעיניים לחות ומאושרות. מסמן לו בידו להתקרב. אך הוא נשאר עומד במקומו בפתח, אינו מסוגל להסביר מה מונע ממנו להתקדם לעברו.
אביו אוחז בכתפי הזקן בשתי ידיו ומסובב אותו באיטיות רבה, עד שפניו מופנים כלפיו ואור היקרות של הנברשת המשתלשלת נח עליהן. הפנים המסתכלות בו הן פניו של אבירם. שחורים מפיח, או אבק שריפה. הטלית הצחורה המכסה את קדקוד נחה על כתפיו לפני שהיא מחליקה למתניו, עוטפת סרבל צבאי מאובק ומוכתם בשמן ודם שיבש. עיניו עצובות, אולי אפילו דומעות, מתחננות ותחינתן אינה מפורשת. הוא מנסה שוב להתקדם לעברם אך רגליו אינן נענות.
מישהו, שאולי עמד בדרכו, נוגע קלות בִּכתפו.
הזקן ניצב עליו והוא שרוע לרגליו על עפר הארץ, מכונס כחתול.
"ת'פאדל, יא אִיבְּני", אומר הזקן, שכוס קפה קודח בידו.
עוד עלו לגמר "אגדתא 5 ":
ההצבעה ביום שני - בהצלחה!
לפנייה לכתב/ת 
