גמר "אגדתא 5": שניצל ופירה

ואחר כך, כשהגיע יום ההולדת שלה, רציתי לעמוד מולה זקור ונרגש ולהכריז בפניה ובפנַי שאני אוהב אותה בכל השפות שיש, אבל רק המחשבה שכל כך הרבה אנשים בעולם פונים לבת הזוג שלהם ואומרים לה שהם אוהבים אותה בשפה שלהם ולא בשפה שלי, משמיטה בי משהו וגורמת לי להרגיש לא מיוחד ולא רלוונטי ולא ספציפי, כמו סתם עוד אוהב אחד שצף כמו חרא בים גדול של בני אנוש אפרפרים ומנומנמים.

• עשו לייק לפייסבוק שלנו - וה-wall שלכם יהיה מבסוט
  

עוד עלו לגמר "אגדתא 5":

• אליהו/ גל סלע
• גאות/ ליטל אלקלעי
• סוד הצמצום/ פנינה גפן
• וָחֲרָמֵי/ משה דביר
  

בסוף קניתי לה עגילים בחנות יקרה כדי שתשמח בי ותשכח את כל הסבל שגרמתי לה ואת כל הדמעות שהשקתי במסירות, ותבחר מחדש בכל הסבל והדמעות שעוד עתידים לנו, לא שאני מתכנן משהו ספציפי, חס וחלילה, ולקחתי אותה למקום הקטן שלנו וחיבקתי אותה ונישקתי אותה ואמרתי לה שיום הולדת זה עוד יום שאין בו כלום בחיים האלה, ושבתרבות שלנו מסופר רק על יום ההולדת של פרעה, ושהיום הזה הוא רק עוד הזדמנות קטנה שלי לתת לה שיקוף של כל האהבה שנמצאת בי וממאנת להתפרץ, ומתפרצת לפעמים לא כמו שצריך וכן כמו שלא צריך, ואמרתי לה אחר כך בנשימה אחת, כמו שאומרים את בני המן, אהובתי, אני אוהב אותך, אַפֶקרישַאלֶהו, אַנַא בַחֶיבַּק, אִיך הוּ וַאן גֶ'ה, אַי לַאב יוּ, מִי אַמַאס וין, מינַה אַרמַאסטַאן סִינד, אִינִיבִּיג קִיטַה, זֶ'טֵם, אִיך לֶייבֵּה דִיך, סָאיַאפוֹ, אַלוֹהָ וַואו אִיאַה אוֹאָה, אֶג אֶלסקַה, טַא גרַא אַגאַם, היוֹט, טִי אַמוֹ, קִימִי אוֹ אִי שִיטרוּ, קוֹחָאם סִיאֶבִיֶה, יָא צֶיאבֶּה לוּבּלוּ, לוּבִּים טָא, סֶנִי סֵביוֹרוּם, קחוֹב דִיח לִיב, והיא עמדה מולי המומה וממאנת ושמחה בעגילים החדשים שלה.

אחר כך קניתי לה קפה, וביקשתי מהמוכרת קפה חזק עם שני שוטים של אספרסו, וידעתי שהקפה לא יהיה מספיק חזק בשבילה ואמרתי לה את זה, והיא צחקה ואמרה שבאמת בתקופה האחרונה היא צריכה יותר כדי להרגיש טעם בדברים, ואני אמרתי לה שאולי זה הסיפור של כולנו וכולנו מתקמטים וקמלים וצריכים יותר ויותר טעם בדברים כדי להרגיש משהו ויש כאלה שמוותרים, והיא הפסיקה את החיוך ואמרה בשקט, אבל אנחנו לא נוותר נכון.

ואחר כך יצאנו מבית הקפה והדלקתי לי סיגריה והיא אמרה, חבל שאתה מדליק סיגריה, ואני שאלתי למה והיא אמרה שהיא מכירה אותי מספיק טוב כדי לדעת שאני בכלל לא אוהב לעשן ושאני אוהב להיות אחד שמעשן ואם הייתה אפשרות להיות אחד שמעשן בלי לעשן כנראה שהייתי הולך עליה, ואני רק חייכתי מכמה שהיא מקסימה ומכמה שהיא צודקת וזרקתי את הסיגריה, וניסיתי להביא לה נשיקה אבל היא דחתה אותי כי הייתי מסריח מסיגריות.

אחר כך הלכנו קצת ברגל וניסינו לדבר על דברים משמעותיים והרי גורל כמו שעושים לפעמים בימי הולדת ואמרתי לה, שלי, מה חשוב בחיים האלה, והיא רק חייכה אלי ואמרה, אהובי אתה חופר, ואני אמרתי לה שאני חושב שמה שחשוב בחיים האלה זה שיש לך את מי לאהוב ושיש לך איך ליצור והיא אמרה, אז אנחנו די מאושרים לא. וידענו בכל אותה העת שיש בכל העולם עכשיו זוגות כמונו שהולכים ואוהבים ושותים קפה ואומרים אחד לשני שהם אוהבים אחד את השני בשפה שלהם, והכל כל כך בנאלי וידוע ודביק וצפוי ונחמד וטוב ויפה. ואחר כך עצרנו לרגע וחיבקתי אותה והרגשתי איך הגוף שלה רזה וטוב, וידעתי שהטלטלה הזאת שאני מעניק לה בחיבוק גורמת לטיפה קטנה של קפה לברוח מהחור הקטן שעל מכסה הפלסטיק ולחשתי לה באוזן, מבעד לסבך הניחוחי של גלי תלתליה, אני אוהב אותך שלי, כמו כולם, אבל גם קצת אחרת, וזכרתי איך פעם גדי טאוב אמר לי שכל האהבות הגדולות הופכות בסוף לשניצל ופירה, והאמירה הזאת שלו צרבה אותי והותירה בי חותם חומצי וממנה ברחתי כל החיים, כי עד שכבר חיים חבל למות ככה

אפורים ומטושטשים, וידעתי שאני צריך להתרחק מכל מה שמזכיר שניצל או פירה ומכל מה שלוקח אותי אחורה ומוציא ממני את המרץ הזה הכתום שיש לו מרקם של משהו מר ושגורם לאנשים להרגיש שהם בכלל משהו בעולם הצפוף והקצר הזה, כי מתי אנחנו כבר חיים בחיים האלה ומתי אנחנו מרגישים משהו בכלל ומתי אנחנו נושמים נשימות שהן יותר מסתם שאיפות צנטריפוגליות שאין בהן כלום, אם לא בזמנים הקטנטנים האלה שמעל הזמן והרגש, כשהקפה בורח מהמכסה כמו שהנשמה בורחת מהגוף ומרגישה, סוף כל פאקינג סוף, משהו בחיים האלה.

ואחר כך באמת חזרנו לבית שלה וצחצחנו שיניים והלכנו לישון מכורבלים ונקיים, וידענו שכמונו יש עוד אינסוף ואהבנו יותר מכולם ביחד ובכיתי דמעות נקיות ומטהרות וטובות אחרי שהיא הסתובבה אלי ואמרה לי, אהובי,

אני שניצל ופירה.

ההצבעה ביום שני - בהצלחה!