גמר "אגדתא 5": גאות

היד של אבא חמה בתוך ידי. הוא מחזיק בי חזק, יותר בשביל שלא אברח מאשר כדי לעודד אותי שלא אהיה עצוב. אבא יודע שעוד רגע, כשנצא מדלת הזכוכית הגדולה של בית הכנסת, העיניים יתחילו לדלוף לי, ויחד עם הדמעות יטפטף גם האף עם הנזלת שיש לי כמעט כל הזמן. דוקטור מולכו אומר שזו אלרגיה, אבל אני יודע שזה לא. זה העצב שיש לי מבפנים שעולה לאט-לאט, כמו שראינו שהים בלילה, בטיול שעשינו פעם לצפון. רק שלים יש אחר כך גם שפל, ואצלי זו גאות שלא נגמרת אף פעם, ואז כל העודפים נוזלים לי מהגוף בלי שליטה.

אני מנסה קצת להזיז את היד בתוך הלפיתה החזקה של אבא, אבל הוא אוזק אותי וזה כמעט כואב. אני יודע שהוא לא מתכוון להכאיב, אבל ככה הם כולם. גם הסייעת שלי בכיתה וגם אמא וגם אבא וגם הגננת כשעוד הייתי בגן. כשהגאות הזו שבפנים מתחילה להציף לי את הגוף ונוזלת החוצה, אז לפעמים היא יוצאת בעוד דרכים, לא רק מהעיניים והאף – גם הידיים והרגליים שלי עוזרות לה לצאת, ואז הן קצת עושות מה שבא להן בלי להקשיב לי או לאבא או למורה.

האיברים של הגוף שלי מאד עצמאיים כשאני ב"מצב", כמו שאמא קוראת לזה, ולפעמים הם קצת משתוללים, למרות שאני לא רוצה. טוב, האמת שלפעמים אני לא מתאמץ להירגע, ואז זה נהיה ממש גרוע, וברגעים האלה בדיוק באים החיבוקים האלה, שהם לא חיבוקים מאהבה כמו שאמא ואבא מחבקים את הילד שלהם, הם חיבוקים מתוך פחד – הפחד של אמא ואבא שהילד שלהם יורד מהמסלול שבו כולם הולכים, זה שסללו הרבה אנשים לפניו, ומוצא לעצמו מסלול חדש, בדרך שאף אחד לא הלך בה עדיין, מלאה באבנים ובסלעים שגורמים לו ליפול ולהיפצע.

אבא דוחף את דלת הזכוכית הכבדה, זו שפעם התנפצה להמון רסיסים קטנטנים שזהרו בשמש של שבת לפני הצהרים על השביל של בית הכנסת. הבת של יוסק'ה ורבקה נפצעה, כולם מאוד-מאוד כעסו, והתיקון עלה אז הרבה כסף שאבא אמר לאמא שאין להם, ולכן הם לקחו הלוואה מהבנק ועד עכשיו לא גמרו לשלם אותה. בגלל זה גם לא קנו לי אופניים.

הייתי צריך ללכת לבת של יוסק'ה ורבקה, ומאוד להתנצל על האבן והזכוכיות שפגעו בה וגרמו לשלולית של דם בכניסה

לבית הכנסת. לא רציתי ללכת כי פחדתי שאמא שלה, רבקה, תצעק עלי כמו שהיה כשהאבן פגעה בדלת. לא יכולתי לדעת שהיא בדיוק תגיע מבפנים ותנסה לצאת, וגם לא ידעתי שהאבן הפיצפונת הזאת תגרום לכל כך הרבה בלאגן. אמא אמרה לי שאין ברירה ושאני חייב, ושאם הייתי יודע לכתוב כמו כל ילד נורמלי בן עשר, אז אולי היא הייתה מסכימה שאשלח לה רק מכתב התנצלות. "אבל אתה", היא אמרה לי, "יש לך כתב חרטומים והמון שגיאות כתיב, והיא לא תבין אף מילה. אז אתה חייב לגשת אליה הביתה ולהתנצל".

לא הייתה לי באמת ברירה. הלכתי עם אבא שחיכה לי בחוץ עד שאגמור את העניינים. אני חושב שהוא נורא התבייש, אפילו יותר ממני, ושמעתי אותו רב עם אמא כי שניהם לא רצו ללכת איתי. בסוף אמא ניצחה, כמו תמיד בוויכוחים שלהם, והוא הלך כמו ילד טוב.

ניגשתי לדלת ודפקתי די חזק ,וגם צילצלתי בפעמון כי לא ידעתי אם הם שמעו. ראיתי את אבא הולך הלוך וחזור ולא מסתכל אפילו לכיוון שלי, רק מחכה שאגמור עם זה כבר ונוכל ללכת. הדלת נפתחה ורבקה, האמא שלה שצעקה עלי, עמדה שם. אמרתי לה שבאתי לבקש סליחה מהבת שלה על מה שקרה. השפתיים שלה התכווצו ורקדו קצת שמאלה וימינה. היא נשמה בקול נשימה אחת עמוקה וקראה: "מיכלי, בואי רגע. יש לך פה אורח חשוב!"

היא זזה קצת ומיכלי, שעד אז לא ידעתי שככה קוראים לה בבית - כשהיינו בגן קראו לה רק "מיכל" - הופיעה בפתח. היו לה פנים חיוורות שהלבינו עוד יותר כשהיא ראתה אותי, כאילו שהיא רואה את מלאך המוות בעצמו. תחבושת גדולה כיסתה לה את המצח וראיתי שיש לה גם אחת על הצוואר. הסתכלתי לכיוון הריצפה, כי היה לי מגעיל לעמוד שם בדלת שלהם כמו קבצן, ולהתחנן שהיא תסלח לי, וכשהמבט היה בדרך לריצפה ראיתי שגם היד חבושה.

אני זוכר שכאשר הזכוכית התרסקה כמו בלון ענק ושקוף שניפחו אותו יותר מידי עד שהתפוצץ, ראיתי אותה מתכופפת מאחורה, כמו איזה גור כלבים קטן, ומסתירה עם היד את הפנים שלה. הספקתי לראות שהיא מנצנצת בשמש מכל הזכוכיות הקטנות שנדבקו אליה, כמו ברזל למגנט, וגם המבט שלי נדבק אליה ולא הצלחתי להזיז אותו, אבל אז הדם התחיל לזלוג לה והזכוכיות הפכו לאדומות ולא נוצצות בכלל. אמא שלה התחילה לצווח שם ונהיה בלאגן, ואני ברחתי הכי רחוק שאני יכול, עד לוואדי. חיפשו אותי גם כשנהיה מאוחר וחושך וכולם מאוד דאגו, ובסוף מצאו אותי ישן מתחת לסלע, ממש כמו בשיר על הרקפת ששרנו בגן, כשמיכלי עוד היתה רק "מיכל" ואני לא זרקתי אבנים על זכוכיות בכל פעם שאני נהיה עצבני, והידיים שלי עושות מה שהן רוצות בלי לשאול אותי אם אני מסכים.

ועכשיו עמדתי מול מיכל - סליחה, מיכלי - ואמא שלה רבקה כיחכחה בגרון בקול כאילו שהיא מחכה למשהו. שתקתי כי שכחתי מה אמא אמרה לי להגיד. הרגשתי ששוב הגאות הזו מבפנים מתחילה, ומהר-מהר לפני שהיא תנזל לי מהעיניים או מהאף והן יצחקו עלי, מיכלי ואמא שלה, שאני בוכה כמו תינוק מפגר, או חס וחלילה זה ינזל לי מהידיים והרגליים שיתחילו להשתולל לי בלי שאני רוצה שהם ישתוללו, אז עצמתי את העיניים חזק, כמו שעשיתי כשהייתי קטן וחשבתי שאם אני לא רואה כלום, אז גם אחרים לא רואים אותי, וככה עשיתי דברים שאסור, כמו לגנוב מהארון במטבח וופלים וטופי, או לגעת בארנק של אמא כדי לקחת כמה מטבעות בשביל ללכת לקנות במכולת ארטיק בלי רשות... תמיד עצמתי את העיניים חזק, והייתי בטוח שאף אחד לא רואה. עד שפעם אחת, כשעצמתי עיניים ופתחתי את הארנק של אמא, הרגשתי פתאום סטירה חזקה על הלחי שלי. העיניים נפתחו לי בגלל המכה, ואז הן גם נזלו, אבל לא בגלל הגאות, אלא בגלל שכאב. ואמא אמרה לי בשקט: "בחיים, אבל בחיים שלא תעיז לגעת לי בארנק בלי רשות. שמעת?" עזבתי את המטבע של החצי שקל שהיה לי ביד, והוא נפל על הריצפה וקצת התגלגל. שמעו אותו בגלל שהיה שם שקט כמו ביום כיפור בתפילת "מוסף". באותו הרגע הבנתי שלעצום את העיניים לא עוזר, ואם אני רוצה שלא יגלו דברים שאני עושה - אז הכי טוב זה להתחבא ממש.

עכשיו, למרות שידעתי שהן ממשיכות לראות אותי, מיכלי ואמא שלה, עצמתי עיניים חזק כדי להתרכז, ואמרתי בקול חזק מידי: "באתי לבקש סליחה ממיכל על זה שהיא נפגעה מהאבן שזרקתי ומהזכוכיות. אני מצטער מאוד ומאחל לה רפואה שלמה".

כשפתחתי את העיניים ראיתי שרבקה מביטה עלי מלמעלה, ומיכלי עשתה צעד אחורה וקצת התחבאה מאחוריה. "עוד משהו?" שאלה רבקה. ניענעתי בראש "לא" מאוד חזק. "אז לך עכשיו", היא אמרה, וסגרה את הדלת בטריקה שידעתי שאבא שמע. חזרתי אליו. הוא החזיק לי ביד, כמו שהוא עכשיו, כמו סוהר שמחזיק את האסיר שלו שלא יברח, ובלי להגיד מילה או לשאול איך היה ומה אמרתי, אם בכלל, חזרנו הביתה.

בגלל שיום כיפור אז לא לקחתי את הכדור היום. בכלל, בהתחלה אמא אמרה שבשבת לא צריך לקחת, אבל מאז הסיפור עם מיכלי והדלת והזכוכיות אמא שינתה את דעתה, וגם בשבת בבוקר היא שמה לי על השיש במטבח כדור אחד וכוס מים, ובודקת שאני לוקח אותו ולא זורק כמו שעשיתי כמה פעמים. אמא ישר יודעת כשאני מרמה בזה כי המורה מתקשרת, לפעמים כבר בהפסקת עשר, שתבוא לקחת אותי כי אני משתולל. מאז היא מסתכלת שאני בולע, ואני אפילו צריך לפתוח את הפה אחר כך ולהראות לה שהוא ריק. פעם ניסיתי להקיא אחרי זה, אבל לא הצלחתי, ובגלל זה הרגשתי כל היום רע והיה לי טעם מגעיל בפה. מאז אני לא מנסה.

אבל היום, בגלל שיום כיפור, היא היתה במיטה בבוקר כי כאב לה הראש או משהו, והיא לא ראתה שלא לקחתי. הגעתי לבית הכנסת והסתובבתי בין הספסלים. ניסיתי לרוץ לארון הקודש ולגעת בו ואז בחזרה לקצה השני, כמעט עד לדלת החדשה שאני לא נוגע בה ביד אף פעם, רק מדמיין שכן, וכשאני צריך להיכנס או לצאת ממנה אני מחכה תמיד שמישהו אחר יגיע ויפתח אותה, ושוב לארון קודש. ואז רצתי מסביב לבימה, ובסוף הלכתי וישבתי ליד אבא. התנדנדתי על הכיסא, הרמתי והורדתי את המכסה של התא במקום שלו, איפה שהוא מכניס לבפנים את הטלית והסידור כשהוא לא רוצה להיסחב עם זה הביתה בחזרה. זה קצת עשה רעש. טוב, לא קצת, הרבה. והאנשים מסביב התחילו להגיד "ששש..." כזה בקול, וגם "נו" ו"טצט..." כזה עם הלשון והשיניים, כמו שמישהו עושה כשהוא מאוד לא מרוצה אבל לא יכול לדבר, למשל אבא בשבתות אחרי נטילת ידיים ולפני "המוציא", כשאני מתנדנד על הכיסא או דופק על הצלחת עם הסכין והמזלג.

בחוץ אבא אומר לי: "יוני, תעשה לי טובה, לך הביתה ותראה אם אמא קמה כבר כי 'מוסף', ונראה לי שאם היא לא באה היא כנראה לא מרגישה טוב. אולי היא צריכה עזרה". ושנינו יודעים שאמא לא צריכה שום עזרה, ואבא הוציא אותי באמצע כי השכנים שלו לספסל של בית הכנסת לא אוהבים שאני בא ומסתובב להם בין הרגליים, במיוחד מאז הסיפור של הדלת – אני מרגיש שהגבאים ושכולם מסתכלים עלי במבט רע, ומפחדים שאני שוב אעשה איזה משהו משוגע ושיהיה בלאגן. אני דווקא די אוהב את זה, שהם ככה מפחדים ממני. זה גם עוזר לי להרגיע את הגאות הזו שמציפה לי את הגוף, והיא נשארת ככה קצת מתחת למה שהיא בדרך כלל.

אני יודע שאבא עשה עכשיו משהו שאסור, כי הוא הפסיק באמצע התפילה, וגם זז מהמקום וגם דיבר. למדנו בבית הספר שזה ממש אסור - בטח ביום כיפור שבו כולם מתפללים חזק כדי שלא להישאר בספר של הבינוניים. אני חושב שאחרי יום כיפור כולם בבית כנסת פה יעברו לספר של הצדיקים, ורק אני אשאר בבינוניים. אפילו שביקשתי ממיכלי סליחה, אני עדיין מרגיש מאוד בינוני. אם לא הייתי מבקש את הסליחה, בטח הייתי נחתם בספר של הרשעים הגמורים. אבל בגלל שביקשתי, אפילו שלא מכל הלב ורק כי אמא הכריחה אותי, זאת נקודה לטובתי. אבל עכשיו, כשבגללי אבא דיבר והכל, אולי כבר לא...?

ושוב, אבא מפנה לי את הגב וחוזר לכיוון בית הכנסת. הגב שלו קצת כפוף, ונעלי הבד הלבנות עם סוליות הגומי שלהן לא משמיעות אף קול על החצץ של השביל, כאילו שמלאך שאין לו משקל בכלל הולך שם. אולי באמת לאבא יש כנפיים מתחת לטלית? למדנו שביום כיפור כל האנשים הם קצת מלאכים כאלה. הייתי הולך לבדוק לו, אבל הוא כבר בתוך הבית-כנסת והדלת נסגרה, ואני הרי לא נוגע בה ביד, ועכשיו גם אף אחד לא יעבור שם ויפתח כי זה "מוסף".

אני מרגיש פתאום איך הגאות שוב מתחילה... קצת בעיניים וקצת באף, ואת הידיים אני מהדק לאגרופים חזק-חזק הכי-הכי שאני יכול, כמו שלימדתי את עצמי, וזה באמת לפעמים עוזר. אני מתחיל ללכת לכיוון הבית, אבל הגאות עולה לי מאוד מהר בגרון, יותר מאיך שתמיד. הידיים כבר בטח אדומות, אני לא מרגיש את האצבעות מרוב שאני מהדק חזק. ואני גם עוצם חזק את העיניים, כמו שעשיתי כשבאתי למיכלי לבקש סליחה, אולי זה ייתן לי כח לעצור את הגל הזה.

ופתאום, הרגליים מאבדות שליטה... אני מרגיש את הברך הימנית נתקלת באבן גדולה, ובתוך רגע הפנים שלי פוגשות

את החצץ של השביל. האגרופים נפתחו כשניסיתי לעצור את הנפילה, ועכשיו... עכשיו אי אפשר לעצור את מה שמציף לי את הבפנוכו של הגוף. הפנים כבר רטובות לגמרי והאף נוזל, הרגליים בועטות מעצמן בחצץ - והגרון מתחיל ליילל מין יבבות קטנות של מי שנשאר מאחורה, בספר של הבינוניים... וזה בגלל כולם – אבא, ואמא, והרופא שמדבר תמיד כאילו שאני לא נמצא בחדר, והמורה, ואמא של מיכלי, והילדים בכיתה, וכל האנשים האלה בבית הכנסת שאני יודע שהם היו רוצים שאני אכנס לתוך התא הזה שיש לאבא במקום שלו, בין הטלית והסידור, ושאשב שם בשקט, מקופל כמו נייר, ולא אפריע לאף אחד.

אני מתכופף ומרים אבן לא גדולה. אני יודע שכבר אי אפשר לעצור את זה, אז לפחות שלא תהיה גדולה מידי וכואבת. אולי הפעם היא סתם תפגע ולא תשבור? היד מונפת מעבר לראש, לאחור, ואז עפה בקשת, ממש כמו אז, ושוב עושה את מה שהיא יודעת כל כך טוב – מרסקת את הכל והגאות שבפנים נעצרת. הכל מרוסק, אבל מיכלי לא שם. אף אחד לא שם.

אני נושם לרווחה ואז מסתובב ורץ... אל הוואדי, כמו אז. אני מצליח לזהות את הסלע ההוא שמחכה לי כמו לרקפת מהשיר, מדלג מעליו, והלאה, עד למטה... אולי זה שם.

ההצבעה ביום שני - בהצלחה!