גמר "אגדתא 5": סוד הצמצום
מאות סיפורים נשלחו לתחרות "אגדתא 5" של ynet ומכללת הרצוג - גוש עציון. צוות השופטים - אמיר גוטפרוינד, סביון ליברכט מירה קדר וד"ר עדן הכהן - בחר את חמשת הטובים שבהם, ובקרוב תוכלו להכתיר את המנצחים. הסיפור הרביעי
נחש ארוך של פציינטים משתרך ליד חדרו של ד"ר חסדאי. רבע מהם נשים ואני בתוכם. הייתי יכולה ללכת למרפאה איידיאולוגית אחרת, קצת פחות עמוסה, אבל חסדאי הוא הרופא האיידיאולוג הכי טוב בירושלים. כמו בלש מיומן הוא יבצע עכשיו סריקת מערכות להֶרְעַיוֹן שלי, וידווח לי בפרטנות כיצד הוא מתקדם.
עוד עלו לגמר "אגדתא 5 ":
נראה לי שאני שוב בהֶרְעַיוֹן, לחשתי לאוריה באוזן לפני שבועיים, התחלתי נורא לרזות. כבר חודש שהבטן שלי הולכת ומשתטחת, הולכת ומתקערת, ועוד מעט יתעגל לו חור קטן, והוא ילך ויתרחב, ילך ויפער את עצמו עד שאלד. זה מה שנקרא החלל הפנוי, הסברתי לקולגה שבהֶרְעַיוֹן הקודם התעניין למה הבטן שלי מתבקעת פתאום. זאת הצטמצמות הכרחית לפני הולדת יצירה.
כשהריתי ילדים הבטן שלי תפחה לכיוון ההפוך, אבל זה היה הריון פשוט, באמת פשוט; תשעה חודשים מוגדרים, תוצאה צפויה מראש, אפילו אולטרסאונד שבישר מדי חודשיים מה המצב שם בפנים. אבל עכשיו זה הולך להיות סבל אמיתי.
"בואי נראה אותך", אמר לי חסדאי בקול עמוק, "שבי כאן על המיטה". הוא נטל לידיו את מכשיר הדופלר ובדק את קצב פעימות הלב. מיד הוא יגיד שההֶרְעַיוֹן שלי מתפתח יפה, שיש לו צורה ותוכן, שהוא לפחות ממוצע, אם לא יותר. מהתקרה רקעו מעלינו רגליים רעשניות, מחלקת איידיאולוגיה-ילדים תמיד הייתה עמוסה וקולנית.
"תראי", הוא הוריד פתאום את הדופלר, "זה לא... לא מתפתח בקצב טוב".
"מה זאת אומרת?" לחשתי בבהלה. "בשבוע שעבר הוא חרג מן הממוצע כלפי מעלה!"
"נכון", כיחכח חסדאי, "אבל את יודעת איך זה, לפעמים הֶרְעַיוֹן נופל בבת-אחת. סליחה, לא נופל, רק מפסיק להתפתח".
"אז מה אפשר לעשות?" הקול שלי הצטרד פתאום. "חיכיתי להֶרְעַיוֹן כזה כל כך הרבה".
"בואי נחכה לשבוע הבא, ואז נחליט", קטע אותי חסדאי. "ניתן לזמן לעשות את שלו, ואז נהיה גם יותר חכמים".
במשך אותו שבוע רק טיפחתי את ההֶרְעַיוֹן שלי. האבסתי את עצמי בטולסטוי ובקפקא, התייחדתי משך שעות עם דמויותיהם של גודאר והיצ'קוק, בטהובן ושוברט עבדו אצלי בסלון שעות נוספות, וטרחתי להתבונן מקרוב במשיחות המכחול של ואן גוך ורמברנדט. הנה זה קרוב.
בערב אוריה אמר לי שאני נראית קצת מוזר. הוא לא ידע מה מוזר, אבל העיניים שלי ניראו לו אחרות. הלכתי למראה בחדר שלנו והתבוננתי בעצמי: אשה בת 31, תלתלי זהב, חריצי עיניים מחייכות וחלל פעור בבטן. הכל בסדר, אשה רגילה בהֶרְעַיוֹן רגיל. הוד כבר צחק עלי שאני נראית כמו ספינג' מעוגל שסימונה הכינה להם בגן, ותפארת שאלה למה אין לי סתם הריון. הושבתי אותם בספה עם בייגלה בצלחת, והסברתי להם שלרוב בני האדם יש הרעיונות, ולאימהות יש גם הרעיונות וגם הריונות. תפארת מיד אמרה שכשהיא תהיה גדולה, יהיו לה רק הריונות.
חודש אחרי, המראה כבר שיקפה חור ממש גדול בבטן. הגוף שלי נבקע במרכזו, והבטן נצמדה לדפנות החור. היה אפשר להציץ דרכי, להעביר בתוכי יד ארוכה, לשחק בי עם כדור טניס ולקלוע לתוכי גוגואים.
בחודש השישי אוריה הסכים לבוא איתי לחסדאי, והצטרפנו לנחש הקבוע במסדרון. החלל התפשט ודחק בלחץ את
הבטן שלי לכל הצדדים. הזכרתי לעצמי שזה יהיה שווה את זה. לידי ישב זוג פטפטן, שניהם נמוכים ועגולי פנים. לגבר היה חור קטנטן בבטן, ואשתו ליטפה אותו ברגש ודיברה אל החור בערגה.
אוריה לא היה מעולם בהֶרְעַיוֹן. הוא היה איש של מעשים, לא של מחשבות. היו לו את הפתרונות הכי מבריקים לכל דבר, אבל הוא עדיין לא היה בהֶרְעַיוֹן מזה. אולי הרעיונות היו בעיניו בזבוז זמן, והוא העדיף לסיים את המחשבות שלו מהר מהר.
חסדאי קידם אותנו בחיוך עצום, ומיד הביע התפעלות מהבטן הנעלמת שלי. "טוב, אז בואי נראה מה מצב הדופק..." הוא הניח את הדופלר בחלל הריק, ופלט שריקה קטנה. "יפה, יפה מאוד", הוא נאנח בסיפוק, "הֶרְעַיוֹן מפותח, אין ספק. רעיון גדול יש לך". אוריה לחץ לי את היד וחייך בבישנות האופיינית לו.
"אז מה", זרחתי אל מול חסדאי, "אתה זוכר איך אמרת לי שהוא יפסיק להתפתח... הנה, בדיוק ההיפך".
"טוב, בקצב הזה אני צופה לידה תוך שבועיים", עיין חסדאי בניירות שלו. "חצי שנה זה יותר מידי בשביל הֶרְעַיוֹן תשיעי. את זוכרת את ההֶרְעַיוֹן הראשון שלך? שנה וחודשיים". הצטחק לעצמו. "אני רוצה לראות אותך שבוע אחרי הלידה. אתה תשמור עליה, כן?" הוא פנה לאוריה מעל המשקפיים הזעירים שלו. אוריה הזדרז להנהן, ולחץ לי את היד עוד יותר.
בארוחת הערב הוד ותפארת שאלו אם אני ארשה להם לשחק במטקות דרכי. סרבתי בסמכותיות, והסברתי להם שבעוד שבועיים בערך אני אלד את הרעיון שלי, והבטן תתחבר בחזרה. תפארת הייתה קצת עצובה, אבל מיד עודדתי אותה שיהיו לי עוד המון הרעיונות נפלאים.
אחרי שבועיים ויומיים קמתי בתחושה מוזרה. בדקתי מתחת לפוך האווז שהכל במקום – החור, הידיים, הרגליים. הכל היה תקין. ניגשתי למראה ונחרדתי. החור עלה וטיפס עד מעבר לצוואר, והחל לפלוש לפנים שלי. תוך חצי שעה הייתי אצל חסדאי.
"זה באמת יוצא דופן", הוא הימהם. "אף פעם לא ראיתי הֶרְעַיוֹן שמטפס לפנים. אם אני זוכר נכון היית צריכה כבר ללדת, הוא דיפדף בניירותיו, "ואם את ממשיכה ככה, תצטרכי לעבור למחלקת הרעיונות בסיכון גבוה".
"אני בסיכון גבוה?" התקמטתי מרוב דאגה, אף פעם לא הייתי בסיכונים, ההרעיונות שלי תמיד עברו בשלום ובזמן, יחסית כמובן, ואין לי הסטוריה רפואית, לא לי ולא למשפחה.
"רגע-רגע, לא להילחץ", חסדאי נלחץ קצת בעצמו. "אני אתן לך הפניה לד"ר כתריאל, הוא מתמחה במקרים כמו שלך".
כתריאל היה איש אדמדם ועז פנים, ונורא-נורא צחקן. הוא סיפר בדיחות שחורות בלי הפסקה ואפילו לא התנצל. סלחתי לו על זה, רק רציתי שיבדוק לי את הפנים. "אני רואה שאת בחודש שישי, הֶרְעַיוֹן מתקדם מאוד, רעיון מפותח היטב... אהה, הפנים שלך", הוא בחן אותי בדאגה קלה. "זו פעם ראשונה שלך ככה?" הוא שאל. זאת הפעם הראשונה שהוא סופסוף לא צחק.
אמרתי לו שכן, וביקשתי ממנו לתת לי הפניה לזירוז. "זירוז?" כתריאל שאג מצחוק, "שכחת שאת בהרעיון? אני מזכיר לך שאני איידיאולוג, לא גניקולוג... פחחח... תראי", הוא לפתע התרצן, "אולי את לא יודעת, אבל בהרעיונות אין זירוזים, ואין לי הרבה מה לעשות. הלידה מתרחשת כשההֶרְעַיוֹן בשל, וזה קשור במוח שלך. את זאת שמביאה אותו לבשלות". כתריאל בחן אותי רגע ארוך. "יש לי פציינטית שכל הֶרְעַיוֹן שלה הוא חמישה ימים, זהו. מבינה? חמישה ימים. כבר היו לה מאה ושמונה הרעיונות, ולא נמאס לה".
"אז מה עם הפנים שלי?" ייללתי. "אם זה ימשיך ככה, האף שלי ייעלם והעיניים שלי ייפרדו לצידי הראש".
כתריאל אמר לי שהכל בראש ושיהיה בסדר.
בבית בכיתי לאוריה על הכתף, ואמרתי לו שאולי כל ההרעיון הזה מיותר לגמרי. אוריה מצידו רק ליטף לי את הלחי שעוד שמרה על מקומה, ואמר לי בנימה שלא הכרתי: לפעמים את משעבדת את עצמך יותר מדי. כיווצתי את הגבות, להראות לאוריה שאני לא ממש מבינה ומצפה להסבר, אבל אוריה לא אמר כלום והלך להתקלח. צנחתי על הספה ותחושת רפיון פשטה בי עד לציפורניים.
'לפעמים את משעבדת את עצמך יותר מדי' הוא אמר לי. מתי זה לפעמים? וכמה זה יותר מדי? מהמקלחת שמעתי זרם מים חזק, וכל כך רציתי שהמים ישטפו גם אותי בכוח הזרימה שלהם מסביבי ובתוכי, ויטהרו אותי לקראת צאתו של ההרעיון לאוויר העולם, אבל אוויר כבד ישב עלי, ומתוכי שמעתי לחישות קצובות: עוד לא, עוד לא, עוד לא.
עברו עוד יומיים ולא ילדתי. החור רק המשיך להתפשט באיטיות לכל חלקי הגוף; הירכיים שלי נמחצו כלפי הברכיים, והפה שלי כבר נגע באף. הוד ותפארת כבר תיכננו לשחק דרכי חמור חדש, ואוריה רק שתק, אבל החליט לפנק אותי בטוסטים מגוחלים. כשלעסתי, תהיתי היכן הרחם שלי כרגע ולהיכן נדחפה הקיבה; האם היא נדחקה אל מורד הרגליים - או שמא העדיפה לטפס עד לצוואר. באופן פרדוקסלי התיאבון שלי רק גבר, ושלחתי את אוריה לפחם לי עוד ארבע פרוסות עבות.
אחרי שאוריה אימבט את הילדים, תפארת ניגשה אלי לבושה בפיג'מה והושיטה לי שני ספרים. "סיפור", היא אמרה והתיישבה עלי.
"לא עכשיו, תפי שלי, אני צריכה קצת לנוח".
תפארת הסתכלה עלי בפנים עצובות וכמעט שהתחרטתי, אבל מיד הסברתי לה שאני עייפה בגלל ההרעיון, ואחרי שהוא יסתיים אני אקריא לה הרבה סיפורים. הכתפיים של תפארת פתאום נראו לי משוכות כלפי מטה, גם העיניים והשפתיים שלה התעקלו והמבט שלה ברח ממני. הסתכלתי איך הגב שלה מתרחק ממני ונעלם בחדר, ואוריה טרח להעניק לי מבט שותק מאוד.
בביקור הבא אצל כתריאל לא ראיתי חיוכים. הוא אמר שאם אני לא אלד את הרעיון שלי עד מחר, יש סיכוי טוב שאני לא אהיה יותר. "מה זאת אומרת לא אהיה?" גמגמתי בעצבנות, "איפה אני כן אהיה?"
"תראי", אמר כתריאל ברצינות תהומית, "את לא תהיי במובן שכל עוד את לא יולדת, ההֶרְעַיוֹן ימשיך להתפשט עוד ועוד עד שהוא יעלים את הגוף כולו".
"למות?" נזעקתי. "מה פתאום למות, אני לא רוצה למות!" בכי היסטרי פרץ ממני באחת כמו גל ענק ששטף וטילטל אותי ללא אבחנה, אבל כתריאל בכלל לא ניסה להרגיע אותי.
"אז תלדי כבר!" הוא צעק, "תלדי! תלדי! לְמה את מחכה?" פניו היו אדומות ואפו רטט. "זה תלוי רק בך! את לא מבינה? את יכולה ללדת כאן מולי, אם את רק רוצה!!"
"אבל הרעיון שלי לא בשל!" צווחתי, "אני לא יכולה ללדת אותו, הוא עדיין מתפתח. הנה, תרגיש, חטפתי את ידו והנחתי אותה בחלל הבטן".
"טוב", כתריאל נאנח עמוקות ומשך את ידו חזרה, "אז תחזרי אלי אחרי שהוא יבשיל". כתריאל מילא את הפה שלו באוויר, והלחיים שלו התנפחו כמו זוג אפרסקים. לרגע הצטערתי שגרמתי לו להרגיש ככה, אבל מיד עברתי לרחם על עצמי ועל הפנים הנעלמות שלי.
בדרך הביתה החלטתי שבאמת הגיע הזמן. דמיינתי לעצמי איך אני אקום כשהשמש מתחילה להציץ בתריסים, אוריה יוציא את הילדים וילך לעבודה, ויבוא לאסוף אותי בצהריים מבית החולים האיידיאולוגי. עד שהוד ותפארת יחזרו, כבר נהיה בבית עם הרעיון החדש. הודעתי לאוריה שזהו זה, ממש בקרוב זה יהיה חייב לצאת. הוא העביר אצבע על הגבות שלי ואמר שמצידו אין שום בעיה.
בבוקר הוד נגרר בפיג'מה אל אוריה ושיפשף את העיניים. הוא שאל אותו איפה אמא. אוריה הסיט את שמיכת הפוך שלה ומשך בכתפיו. "לא יודע", הוא אמר להוד, "אולי היא במטבח?"
הוד דשדש למטבח, צעק שהיא לא שם ואגב הגניב לעצמו כיף-כף מקופסת ההפתעות. אוריה היה יותר מידי מטושטש
מכדי להזכיר לו שרק אבא ואמא פותחים את קופסת ההפתעות, והוד ניצל את ההזדמנות ולקח לעצמו עוד אחד.
תפארת התעקשה על גרביונים ורודים עם נקודות, אבל אוריה מצא רק גרביונים בלי נקודות. "אל תדאגי", הוא ליטף לה את הלחי, "נברר עם אמא איפה הגרביונים עם הנקודות".
"אמא לא כאן", נעמד הוד בפתח הדלת ושילב ידיים, "בדקתי".
"לאיפה היא הלכה?" דרשה תפארת לדעת.
אוריה הסתכל עמוק לתוך הרצפה, ואמר בשקט שהוא לא יודע.
עוד עלו לגמר "אגדתא 5 ":
ההצבעה ביום שני - בהצלחה!
לפנייה לכתב/ת 
