גמר "אגדתא 5": אליהו
מאות סיפורים נשלחו לתחרות "אגדתא 5" של ynet ומכללת הרצוג - גוש עציון. צוות השופטים - אמיר גוטפרוינד, סביון ליברכט מירה קדר וד"ר עדן הכהן - בחר את חמשת הטובים שבהם, ובקרוב תוכלו להכתיר את המנצחים. הסיפור הראשון
אגל זיעה מחליק לי בין השדיים, נספג בבד הג'ינס העבה, הנשימה קשה היום. יד ימין תומכת את סבתא שלי שמדדה לצידי, נעזרת בהליכון. על ההליכון תלוי תיק העור הישן שלה, עשוי טלאים, נחבט בקדמת ירכיה בכל צעד. היא נראית כמו צב, עם הבית והכל. אנחנו מטפסות במעלה השביל. שנים שלא צעדנו פה. כשגדלתי הפסקתי לבוא איתה, דחיתי מעליי כל סממן של אמונותיה. את מותני השמאלית צורב בחום עמום סיר קוסקוס עטוף במגבת גדולה, כמו תינוק. לא, כמו פצצה.
עוד עלו לגמר "אגדתא 5":
העלייה למערת הקבר נמשכת ונמשכת, לא זכרתי שהיא כל כך ארוכה, או שזה הזמן שנשבר ובמקום להקטין הוא מגדיל. כבד לי וחם וההליכה האיטית טורפת לי את החושים וגונבת לי את האוויר. הצעדים הולמים כמו מטרונום שמישהו כיוון לא נכון. כבר חודשים היא דופקת לי בראש "כשתגמרי ברבנות נעלה לאליהו אַ- נַבִּיא".
הרבה צדיקים יש לסבתא שלי, את כולם היא מכבדת בכל הכיבודים הדרושים: הילולות, תיקונים וסתם עליות לקבר. ועל כולם
מולך אליהו. רְבִּי-שמעון נקרא בעת מצוקה או בהלה, את רְבִּי-מאיר מגייסים כשקורה דבר טוב, טוב במיוחד. אבל אליהו, אליהו הוא של הברכה. סבא שלי כשרצה לברך, היה מניח יד על הראש, יד מוכתמת ניקוטין בניחוח טבק הרחה. אז, בהבל פה ספוג עארק היה מתחיל לברך במלמול אין-סופי, ספק לְשׁוֹן-קוֹדֶשׁ ספק ערבית, שמלווה במבטים עורגים ללמעלה, לשמיים, גם כשהשמיים הם תיקרה נמוכה מידי של דירת עמידר. "שששש... סבא עראק מברך", צחקנו מאחורי גבו. לסבתא יש ברכה אחת יחידה, ברכה אולטימטיבית, אם כל הברכות: "אליהו אַ-נַבִּיא מְעָקְ".
הייתי ילדה של סבתא, כל היום ריחפתי סביבה. במטבח, ליד מכונת הסריגה, בחצר. בחופשות התעקשתי ללכת איתה לעבודה, היא עבדה שנים במשק בית אצל גברת שטרן. לא היה לה שם פרטי, לגברת שטרן, אבל אמא שלי מספרת שכל הילדות הם לבשו את הבגדים המשומשים של הילדים של אחותה, ומוסיפה: "לאסתר היה נורא קשה עם זה. לי לא היה אכפת, היו להם בגדים יפים שהביאו להם מחוץ לארץ. בגלל זה עד היום היא כל הזמן עושה שוּפוּנִי ולא סובלת מוסיקה מזרחית". לגברת שטרן לא היו ילדים. לסבתא שלי יש עשרה ילדים.
נסעתי איתה באוטובוס שיצא מהשכונה פעם בחודש לים המלח, לחמי טבריה, לחמת גדר ולקברי צדיקים. אהבתי את המסעות האלה; כל הסבתות של השכונה מתאספות בשעת בוקר מוקדמת ליד המכולת של שמעון, לבושות במיטב בגדיהן, מטפחות ממשי שאווררו לחינות, בריתות, חתונות וימי טיול מעטרות את ראשיהן. בתיקיהן כל טוב, כל אחת מכבדת במשהו קטן את הנכדה של סוּלִיקָה: "ילדה טובה הנכדה של סוּלִיקָה, תראו איך היא הולכת אחרי סבתא שלה לכל מקום". כשנגיע יישלפו הסירים הגדולים מסלי הפלסטיק.
יותר מכל אהבתי את הנסיעות לחיפה, רק היא ואני. צידה לדרך, נרות וספר תהילים. וסיר קוסקוס עם ירקות - אם היה מה לחגוג. בדרך חיטטתי לה בתיק. לסבתא שלי יש תמיד הפתעות בתיק: סוכריות שאספה בשבת בבית כנסת, מסטיק, עיתון "שער"' ישן. במעמקי ארנקה חבויות תמונות ישנות של כולם, לכל תמונה סיפור. התמונות נמדדו בשנים מזמן ההגעה לארץ: "את רואה בִּינְתִי, זה אסתר וזה מימון, שנתיים אחרי שבאנו. הייתה צלמניה בחיפה, לקחו את התמונה שבוע אחרי שנולדו התאומים", "והינה את וסבא", צהלתי. "אתם נראים כל כך אחרים. ופה סבתא, מי זה פה?" " זה אבא שלי, הוא מת שנה לפני שבאנו". "ומי הילדים האלו?" "זה אמא שלך וזה מכלוף, חמש שנים אחרי שבאנו, אחרי שעזבנו את המעברה". ואז הסיפורים היו זורמים וזורמים, עד התחנה המרכזית בחיפה. ירדנו מהאוטובוס ועברנו רציף - מפה ניסע לאליהו.
הריח במערת הקבר משכר. עירוב של לחות כבדה טעונה ניחוח עראק וזיעה. אהבתי ללטף את הקיר הקריר, המזיע, להניח עליו את הלחי, לחכות שסבתא תסיים למלמל, תנשק את הקיר ונצא לחצר. בחצר אבן גדולה שעליה הצל חרוב ענק, במרכזה כבשן נרות גדול מפח, היא הדליקה נר בשביל כל ילד, נכד ונשמה מיוסרת שהכירה. לפעמים כשהייתה חפיפה, הנשמה המיוסרת הייתה מי מילדיה או מנכדיה, מה שקרה לא אחת. לא יכולתי לספור כמה נרות הדליקה כשעיניה מלאות דמעות והיא מלמלת בכוונה גדולה תוך שהיא לוטה שוב ושוב את פניה בידיה ומסתכלת לשמים, שבצבצו מבעד לעלווה הסמיכה של החרוב. סדרת אנחות הודיעה כי הטקס הסתיים, הגיע הזמן לאכול, לחלק מהסיר שלנו או להתכבד מהאחרים, "זה ברכה, תאכלי" ציוותה. תמיד היה שם משהו שבא לחגוג, להודות לאליהו שענה לתפילותיו.
אחר כך ירדנו למכשפה שגרה ברחוב הערבי שעל הים. "מי היא?" שאלתי. "חְטָטָה, מוציאה עין", השיבה סבתי ואני לא דרשתי. היא הרגישה צורך להסביר, "היא לא יהודייה, היא ערבייה" הייתה מצטדקת בכל פעם, זה הכשיר לה השרץ. לפני הכל הייתה "אישה דתייה" - כך קראה לעצמה. אצל סבתא שלי אין ישראלים. יש יהודים וערבים, כמו במרוקו.
פעם הייתה אומרת בגאווה "את יודעת שאבא שלי, כשהיה צעיר, היה כותב מכתבים אצל מלך מרוקו?" כשגדלתי ומרדתי עניתי לה: "בטח מלך מרוקו, לכל מרוקאי יש קרוב משפחה שעבד אצל המלך. זה כמו שלכל האשכנזים יש סבא רב בַּשְׁטֶייִטֶל. אבא מוכן להישבע שסבא שלו היה רב בְּחוֹר באוקראינה, אַבִּיאָדִי על הַייִחוּס", ערבבתי מרוקאית ויידיש. ראיתי את העלבון הצורב בעיניים שלה. היא לא אמרה דבר, סבתא שלי אישה חכמה ותמיד ידעה מתי לשתוק. ואני הייתי צעירה, טיפשה ושחצנית, ועוד הוספתי: "גם כן. כבוד של כפריים".
אצל הַחְטָטָה השתעממתי, ישבתי ובהיתי בחלון של הים. סבתא שתתה קפה, אחר כך הוציאה תמונה או שתיים, הערבייה פתחה לה בקפה ובקלפים, הן דיברו ביניהן ערבית - ואני הבנתי רק את ניגון האנחות ומעט שברי מילים. "קחי אותה לים, שתטבול שבע פעמים", "קחי עקרב מת, שימי לו בחצר", או "תמרחי שמן על הדלת ותשרפי את זה". כשהַחְטָטָה גמרה לראות את המחר ולתת מתכונים להוצאת עין, סבתא שלי שילמה לה ביד רחבה. זהו, הטיול נגמר. בדרך חזרה היא קנתה לי קרטיב או קרמבו, תלוי בעונה.
השביל לא נגמר לי והנשימה נעתקת, העניים מזוגגות דמעות ואני לא רואה דבר מבעד למשקפי השמש הכהים. הניסיון לעצור את הבכי לא עולה יפה, והמועקה שדורסת לי את בית החזה מתפשטת לגרון. אני לא יכולה לעצור את עצמי, פורצת בבכי חנוק, רצוף השתנקויות, לא מצליחה לנשום. היא הודפת אותי עם ההליכון לגדר האבן הנמוכה ולוחשת לי "גִּלְשְׁ, גִּלְשְׁ", אני קורסת והיא לצידי. היא מוציאה מהתיק מטפחת אף ומים ונותנת לי, מרימה בכבדות את ידה הצבה, המעוקמת, ומלטפת את גבי. שנים של עבודה קשה, עשרה ילדים, בעל שיכור ואלפי סירי קוסקוס עיקמו לה את הידיים וכופפו לה את הגב.
אני בוכה ובוכה, ורק אז שמה לב שאני עדיין מחבקת למתני את הסיר. אני חובטת אותו בזעם לידי. "והסיר הזה, אנחנו יש לנו מה לחגוג? למה באנו בכלל? למה זה טוב עכשיו?" אני מוחטת את פני, צווארי ואת חריץ המחשוף, "ועוד בחום הזה?!" "גם באזכרות אוכלים", היא קובעת בפשטות. "נברך לך זיווג ונלך". "מה זיווג? מה?" אני צועקת. "איזה זיווג בראש שלך, תראי אותי, אני יש לי תינוק בבית וחובות ומשכנתא ואת מזווגת לי זיווגים? איך נתתי לך לגרור אותי שוב לשטויות האלו!" "חְשׁוּמָה, אנשים מסתכלים", היא לוחשת. "את עם החְשׁוּמָה שלך, שיסתכלו כולם. שיסתכלו". אני פונה בכעס לציבור המדומיין.
הדמעות המשיכו לזרום בדממה. הדלקתי סיגריה. הים התנוצץ מולי בכחול של לפני צהריים ונשבר לי בעיניים. עד עכשיו לא ראיתי אותו בכלל, שכחתי כמה יפה פה. רוח מלוחה ייבשה מעט מעט את הפנים, והנשימה חזרה להיות סדורה. היא שוב ליטפה לי את הגב ואמרה "אל תדאגי בִּינְתִי, אליהו אַ-נַבִּיא מְעָקְ". ואני עייפה, כל כך עייפה. רוצה להתכרבל לצרור קטן ולהטמין את עצמי באיזו מערה חשוכה עד שהזמן יחזור לזוז כרגיל. "אם את יכולה, תיקחי אותי אחר כך לשפרינצק". "מה יש בשפרינצק?" שאלתי בלאות. "חַשִׁיבָּה ביטון אמרה על איזה ערבייה אחת שיושבת שם. נוציא לך את העין".
העלייה תכף נגמרת, אני כבר רואה את צמרת החרוב הגדול ותחושת ריגשה מרפרפת עליי. הנה חזרתי, אני אומרת לו בליבי, חזרתי בידיים ריקות, שלא יבלבל אותך סיר הקוסקוס שמוטח לי למותן שמאל, בסוף חזרתי. מתוך קבוצת חוגגים ברחבה הופיעה פתאום שכנה של אחותה, מבית שאן. הייתה שמחה גדולה, היא ספרה שהם עושים פדיון לנין הראשון שלה והזמינה לאכול ולשתות איתם, "אחותך אמרה גם את יש לך נין". "כן, שלה, זה הגדולה של רחל". השכנה הסתכלה עליי בחיבה, "את שהיית הולכת כל הזמן אחרי סבתא שלך", ושאלה "בן כמה?" "שנה", עניתי. "לא טוב לחכות יותר מידי", היא אמרה מחויכת. הנכד שלה הופיע, הוא הציג את עצמו, קיבל הסבר מלא לזהות שלנו. "זאת סוּלִיקָה אחות של מזל דרעי, השכנה שלי, אתה מכיר אותה. והנכדה שלה". עמדתי שם דמומה. "את בסדר?" הוא שאל אותי. "את חיוורת, אולי תניחי רגע את הסיר. את רוצה כוס מים?" "כן. לא. יש מָאחְיָה?" "כן". "אז תעשה טובה ותביא לי קצת מָאחְיָה עם מים קרים".
"נעלה", הכריזה. עכשיו היא הובילה ואני אחריה, המטרונום המקולקל חזר לדפוק לי בראש. נעיצת הגומי של ההליכון, תפיחת התיק, גרירת רגליה הנפוחות בנעלי "הלב הכחול", וטיפוף נעלי העקב הזולות שלי. נכנסנו ללוע החשוך. בפנים גיליתי שחילקו את המערה לעזרת גברים ולעזרת נשים, והציבו ארון ספרי קודש ענק. את הקיר הלח כיסתה פרוכת מפוארת, ענקית.
"איך שינו פה", אמרתי. "עשו יפה", סיכמה. "הערבים לא באים יותר מאז ששינו, בכלל לא השאירו להם מקום.
שימי על עצמך משהו", ציוותה, והדפה אותי עם ההליכון אל סל המטפחות המריחות בכניסה. כיסיתי את הכתפיים ברדיד משי סינטטי בגוון סגול לילך מלוכלך, שהריח מבושם מתקתק, מבחיל. תחושת מוכרות עטפה אותי בחיבוק עז, עז מדי. היא הושיטה לי עוד אחת ואמרה "תכסי, תכסי".
"שכחת?!" לחשתי, "אני לא צריכה עוד אחת". שוב הדמעות ממלאות את העיניים. היא דוחפת לי ליד ספר תהילים: "תקראי לפי השם שלך, כמו שהיה, בלי השם שלו". ניגשתי לקיר, עמדתי מולו בחוסר אונים, הספר היה כבד כמו אבן. התחלתי לקרוא אבל המילים הפכו זרות, איבדו כל משמעות וטעם. סגרתי את הספר. פסעתי פסע נוסף, הזזתי את בד הפרוכת העבה, נצמדתי בגופי לקיר, הדבקתי את לחיי לאבן הקרה, דמעותיי נמהלו בזיעתה, עצמתי עיניים ומלמלתי שוב ושוב: "אל תדאגי בִּינְתִי, אליהו אַ-נַבִּיא מְעָקְ".
עוד עלו לגמר "אגדתא 5 ":
ההצבעה ביום שני - בהצלחה!
לפנייה לכתב/ת 
