מריצים אחורה לאוסקר: "חיות הדרום הפראי"

• לא רוצים לפספס אף עדכון? עשו לנו לייק בפייסבוק ותראו הכל לפני כולם
  

הקולנוע העצמאי האמריקני מיקם עצמו בדרך כלל ברחובות האפרוריים של ניו יורק - אנטי-תזה לתעשייה ההוליוודית הנוצצת. האורבניות היא כר פורה לאווירה המנוכרת, הצינית ולא פעם הלוזרית שבדרך כלל מלווה את הסרטים הללו. הטון הזה נשמר גם כשהיוצרים העצמאיים פונים לעיירות השדה מהמערב התיכון. אך לא אצל צייטלין: הוא משאיר מאחור את ניו יורק ויורד דרומה ללואיזיאנה, בסרט מלא רגשות ותשוקות.

האשפאפי על המיסיסיפי ב"חיות הדרום הפראי"

הסרט סובב סביב הילדה בת חמש המכונה האשפאפי, בגילומה של הילדה המקסימה בעלת השם הבלתי אפשרי קוואבנג'אניי ווליס. היא גרה עם אביה בצריף באזור הביצות שעל גדות נהר המיסיסיפי, המכונה "האמבטיה". הם חיים חיים פשוטים, צנועים ולעיתים קשים. אך בניגוד לציניקנים העירוניים הבועתיים, הם חיים. חיים אמיתיים וחושניים, לצד תנינים ונחשים. סנייק, מתברר, זה לא רק משחק באייפון.

• קסום במובן המטריד: שמוליק דובדבני על "חיות הדרום הפראי"
  

ב"אמבטיה" אין מסעדות יוקרה, או סניפים של סטארבאקס. תושבי האזור צדים את המזון שלהם, שוחטים וזוללים אותו בהנאה אמיתית ולא מעובדת. אלו אולי תמונות קשות לצפייה, כשאבא של האשפאפי חותך בבשר החי והמדמם, אבל הן כל כך מוחשיות עד שאפשר כמעט לחוש בריחות שלו מהמסך. כשרשת מלאה חסילונים נשפכת מול עינינו, כמעט וניתן להבחין בכמה שרימפסים קורצים לעברנו. בשר זה רצח? צמחונות זה לעירוניים חיוורים ומנומסים, לא לפראים מן השפלה.

האשפאפי ואבא. ווליס ודווייט הנרי ב"חיות הדרום הפראי"

זוהי הסביבה הטבעית של האשפאפי - אליס בארץ הפראות. היא תמימה וחסרת מעצורים. היא סופגת את היצרים של תושבי האזור, הקמאיות שלהם. ואנחנו בעקבותיה. כשאביה הקשוח לוקה בלבו, היא מוצאת מקלט בעולם הילדותי שלה - שם ניתן להסתתר גם כשסערה אימתנית מתקרבת (איזכור לא מרומז להוריקן קתרינה, שהכה באזור). מדובר בעולם ספק דמיוני, ספק מציאותי, שמזמן אליו גם מפלצות שהיו כלואות בקרחונים שהתבקעו, ויצאו בדהרה כדי להשתכשך ב"אמבטיה".

סיפורה של האשפאפי הוא בעצם סיפורו של טבע המין האנושי והתמודדותו עם סביבתו. הציניקנים האורבנים הטכנולוגיים שביננו מתחבאים מאחורי חומות וסכרים, הדחקות והתנשאויות, בעוד שאלו שנותרו פראים בולעים את החיים. הם מקבלים כל אתגר שאיתני הטבע מנחיתים עליהם. התלאות מחשלות אותם, גורמות להם להרגיש. וגם לנו הצופים - מהכסא המרופד באולם הקולנוע, הסרט הזה הוא הכי קרוב שנגיע לשם.

מה למדנו?

לפעמים עדיף שהלב כואב, אז לפחות מרגישים אותו.

תחושו, תרגישו. מתוך "חיות הדרום הפראי"

למה יזכה

הוליווד זקנה וחוזרת על עצמה, וגם האקדמיה האמריקנית נדרשת לסמן כוחות חדשים. ובן צייטלין הוא אכן כזה - כבמאי, כתסריטאי ואפילו כמוזיקאי. הסרט

הראשון שלו הוא באמת הפתעה אדירה, שמבטיחה המון לעתיד. ההתלהבות גדולה ויש בוודאי מי שרוצה להכשירו כמועמד לאוסקר בשלב הזה, כדי שיזכה בו מתישהו בשנים הבאות. אבל השנה זה כבר לא יקרה.

למה ייכשל

כי ההשקעה בצייטלין וגם בכוכבת הצעירה מאוד שלו ווליס היא השקעה לעתיד. אף אחד לא באמת מצפה לרווחים מידיים. בפעם הבאה שתגיעו לפה, נדבר.

הימור

בסיומו של הטקס ייצא הבמאי הצעיר בלי פרסים, אבל עם המון מחמאות, וגם סעיף מודגש ברזומה שיבטיח לו הרבה עבודה בהמשך הקריירה.