מריצים לאוסקר: "אופטימיות היא שם המשחק"
האם עלילה תזזיתית על בחור חולה נפש, תספיק כדי לזכות את הקומדיה בפסלון המוזהב, או שהזוכה היחידה תהיה ג'ניפר לורנס? לקראת האוסקר חזרנו ל"אופטימיות היא שם המשחק"
במאי: דיוויד או. ראסל
שחקנים: ברדלי קופר, ג'ניפר לורנס, רוברט דה-נירו, ג'קי וויבר וכריס טאקר
מפיקים: דונה ג'יליוטי, ברוס כהן וג'ונתן גורדון
תסריט: דיוויד או. ראסל
מוזיקה: דני אלפמן
צלם: מסאנובו טקאיאנאגי
עורך: ג'יי קסידי וקריספין סטרות'רס
מועמד לשמונה פרסים: הסרט הטוב ביותר, הבמאי, השחקן הראשי, השחקנית הראשי, שחקן משנה, שחקנית המשנה, תסריט מעובד, עריכה.
תקציר העלילה, כפי שאנחנו מבינים אותה
אתם מכירים מישהו בסביבתכם שלא סובל מדיכאון, חרדה או הפרעת אישיות אחרת? אתם מכירים מישהו בסביבתכם שלא נוטל כדורי נפש כדי לטפל בבעיה שלו? אתם מכירים מישהו שטיפל בבעיה שלו באמצעות כדורי נפש ולא פיתח בעיה אחרת בעקבותיהם? ובכן הסופר מת'יו קוויק נכנס לסבך הזה ברומן "Silver Linings Playbook" בניסיון לזקק שמץ של אנושיות לא מעובדת. הבמאי דיוויד או. ראסל הלך בעקבותיו עם עיבוד מלבב לסרט, שבעברית נקרא "אופטימיות היא שם המשחק".
עוד במדור מריצים אחורה לאוסקר , לקראת הטקס שיתקיים הלילה:
גיבורי הסרט הם שני צעירים טובי מראה, וטובי לב, שבמקרה סובלים גם מהפרעת אישיות דו-קוטבית, מאניה דיפרסיה, ועוד - מכל טוב שנפש האדם יכולה להציע לנו. העלילה נעה בין תחלואי השניים לבין אלו של הסובבים אותם - כי גם אלו השפויים לכאורה, לא באמת כאלה. מה הם רגשות אמיתיים, מה הן פנטזיות סינתטיות ומה סתם גחמות? קשה כבר להבחין. הפסיכיאטרים מנסים להמתיק את המרה באמצעות גלולה. ואז נשאלת השאלה איפה היא מתחילה ואיפה נגמר הבן אדם?
העלילה מלווה את פאט (ברדלי קופר) - בחור צעיר תכול עיניים ושחור לבב, שמשתחרר ממוסד לחולי נפש הישר לקוקו-האוס של משפחתו. הוא מוצא מחסה בחיק אמו הרחמניה (ג'קי וויבר) ואביו (רוברט דה-נירו) המכור כמוהו לקבוצת הפוטבול פילדלפיה איגלס, וגם להימורים על תוצאות משחקיה. הבעיה היא שגיבורנו הרגיש לא משתחרר מהלם הפרידה מאישתו. כל תהליך ההתאוששות שלו מוקדש לצורך קאמבק אפשרי (בעיני רוחו לפחות), ולא לצורך שיקומו כאדם העומד בפני עצמו.
כך או כך הדרך לשיקום ארוכה, קשה ופתלתלה היא. הוא צריך להילחם בעצמו, בטראומה הקשה שעבר, בתסמונות המוזרות שלו, ובדרך בה הוריו, חבריו והסובבים אותו מתבוננים בו. מי שמציעה לו ערוץ פסיכו-רפואי אלטרנטיבי היא טיפני (לורנס), אלמנה צעירה והלומת אובדן בעצמה, ומזמינה אותו לחלוק איתה כמה רגעי שפיות משותפים בכל הטירוף מבפנים ומבחוץ. היא מגייסת אותו למטרה שלה: להשתתף עמה בתחרות ריקודים סלוניים. בוא נרקוד, נשכח. מכיוון שמדובר בקומדיה רומנטית, אפשר להניח שהחיבור ביניהם יצליח ויביא להם רפואה שלמה, או חלקית. הם יסתפקו בזה.
לכאורה יש משהו לא אמין כשאתה מלהק יפיופים מוצלחים ומצליחים כמו קופר ולורנס, אבל דווקא זוהי אחת ההברקות הגדולות של ראסל, כי באמצעותם - ובאמצעות כשרון המשחק האדיר שלהם - מצליח הבמאי להמחיש לנו שזה קורה לכולם. גם הטובים שביננו הם בני אדם, וככאלה הם מתמודדים עם מערבולות, וסופות שמתחוללות בפנים בלב. לב הסערה. לו השקט היה שוכן שם, אם הכל היה פלאט, האם היינו יכולים להיחשב כבני אנוש או אפילו כבעלי חיים?
הבמאי המטורלל לשעבר ("אני אוהב האקביז"), שהתביית, נכנע אולי לאילוצי הוליווד, אולם מתנער לגמרי מקווי המתאר של הפסיכואנליזה על פי פרויד וממשיכיו. הפרקטיקה הטיפולית נוטה לרבע את מעגלי הנפש של המטופלים ולדחוס אותם למסגרות נרטיביות מובנות ומוגדרות - כדי שהתודעה תהיה מסוגלת להכיל את הבלתי ניתן להכלה; כדי שנוכל להבין את עצמנו, או לפחות לנסות - ואם לא זה, אז כדי לדמיין שאנחנו יודעים מה לעזאזל קורה בחיים שלנו.
הפסיכואנליזה והנרטיבים שהיא מלקטת מפקעת העצבים שמכונה נפש האדם, משמשים מצע פורה עבור דרמות קולנועיות רבות. ראסל מתכחש לכל זאת ואת העלילה הוא מעצב כמרדף אחר הטרפת של הגיבורים התמהונים שלה. זוהי עלילה פתלתלה, עם המון הייז אנד לואוז - כמו מאניה דיפרסיה. כך הוא מושך גם אותנו אל רכבת הרים הרגשית הזאת. בלי תובנות שמביאות לגאולה, בלי הסברים ופתרונות. אין כאלה באמת. תזרקו אסוציאציות לפסיכואנליטיקנים וגם הם יעשו טעות פרוידיאנית ויודו בכך.
"אופטימיות היא שם המשחק" הוא בעצם יריקה בעין של פרויד ושיר הלל לזרם האלטרנטיבי של הפסיכולוגים ההתנהגותיים. אין תבנית נפש מוגדרת אחת, והאמת זה גם לא משנה. כל מה שנותר לפאט וטיפני, וגם לכל אחד מאיתנו, זה להרפות ולהשלים עם עצמנו. לתת לשינויים לקרות מעצמם או כתגובה למטרות שאנחנו מציבים בפנינו, ולמעשים שאנחנו עושים. כל שנותר הוא לקחת את הבאסה בסבבה, לחיות עם העבר ולהיות אופטימיים לקראת העתיד, ובעיקר להיפתח ולאהוב. קשה לצפות להרבה יותר מזה.
מה למדנו?
אופטימיות היא שם המשחק - וזה יכול להיות משחק מקדים, תחרות ריקודים, כדורסל או פוטבול. בכל מקרה, הכדורים האלה עדיפים על אלו שהפסיכיאטרים מלעיטים בהם את מטופליהם.
למה ייזכה
ראסל ואנסמבל הכוכבים שעומד לרשותו עושים עבודה מעולה ובסך הכל, מדובר ככל הנראה בתצוגת המשחק הטובה ביותר מבין סרטי השנה. על כך לורנס נחשבת למועמדת ודאית לפרס השחקנית הטובה, וקופר בעצמו בוודאי נותן פייט. אפילו דה-נירו חזר לעצמו עם הופעה נהדרת לצד וויבר המצוינת. זה צריך להספיק כדי לשקול ברצינות את מועמדות הסרט, וחברי האקדמיה חובבי הקלונקס והזאנקס בהחלט יכולים למצוא עניין בחיוך והדמע של הקומדיה הלא שגרתית הזאת.
למה ייכשל
כי בכל זאת מדובר בקומדיה. למרות שהיא נוגעת בחומרים לא פשוטים, הרצינות ממנה והלאה - במיוחד לקראת סופה הרומנטי, הדביק, והצפוי קצת יותר מדי. אופטימיות זה טוב לרב-המכר של קוויק, פחות לתסריט של טקס האוסקר הקרוב.
הימור
הפסלון המוזהב נמצא ככל הנראה בכיס של ג'ניפר לורנס (שבמעמדה הכוכבני רשאית כבר ליטול לעצמה את התואר ג'יי-לו מזו שהתכנתה כך עד היום, ג'ניפר לופז), וחבריה המועמדים יסתפקו במועמדותם. למרות התסריט השנון של ראסל, הוא יצא בידיים ריקות. לעומת זאת, העורכים קסידי וסטרות'רס שהפכו את העלילה התזיזיתית לניתנת לצפיה, מועמדים מובילים לזכייה בקטגוריה שלהם.
