מריצים אחורה לאוסקר: "אהבה"
סרט צרפתי, המבויים על יד אוסטרי, ומצולם על ידי איראני, מתמודד עם המציאות חסרת הרחמים של סוף החיים. האם "אהבה" יזכה באוסקר? חזרנו אליו לקראת הטקס הנוצץ
במאי: מיכאל האנקה
שחקנים: ז'אן לואי טרינטיניאן, עמנואל ריבה, איזבל הופר, אלכסנדר ת'רו
מפיקים: סטפן ארנדט, מרגרט מנגוז, וייט היידושקה, מיכאל כץ
תסריט: מיכאל האנקה
מוזיקה: אלכסנדר ת'רו
צלם: דאריוס חונדג'י
עריכה: נאדין מוסה ומוניקה ווילי
מועמד לחמישה פרסים: הסרט הטוב ביותר, הסרט הזר, הבימוי, השחקנית הראשית, והתסריט המקורי.
אחרי שעשה סיבוב מסביב לעולם וחזר ממנו עם מזוודה עמוסת פרסים, מגיע מיכאל האנקה ללוס אנג'לס לרגל טקס האוסקר - כשהוא עושה היסטוריה: הבמאי האוסטרי המהולל פרץ את מחסומי השפה, התרבות והייחוסים הארגוניים שהאקדמיה האמריקנית מציבה בפני המועמדים השונים וחדר אל מרכז הבמה. סרטו "אהבה" יתמודד על הפרס הגדול על הסרט הטוב ביותר, במקביל לקטגוריית הסרט הזר, שנמצאת באופן לא רשמי באמתחתו. האנקה יתמודד גם על פרס הבימוי והתסריט.
עוד במדור מריצים אחורה לאוסקר , לקראת הטקס שיתקיים הלילה:
- ארגו
- לינקולן
- ג'אנגו ללא מעצורים
- כוננות עם שחר
- אופטימיות היא שם המשחק
- עלובי החיים
- חיות הדרום הפראי
- חיי פיי
אז מה יש לנו פה בעצם? במאי אוסטרי יוצר סרט דובר צרפתית שמצולם בפריז על ידי צלם איראני, בהשתתפות כוכבים מקומיים, וגם כאלו מרוסיה ומבריטניה. אפילו ראש ממשלתנו בנימין נתניהו מוזכר במהלך הסרט בציטוט לא מחמיא שנקרא מתוך עיתון. ובכן, במידה רבה "אהבה" הוא סרט בינלאומי - וכמו שמורה שמו הפשוט והנהיר לכל, גם הנושא שלו נוגע למצב של קיום אנושי בכל מקום על פני כדור הארץ, בכל זמן.
"אהבה" הוא לכאורה שם מוזר לתיאורה של מערכת יחסים קמלה ודועכת של שני בני זוג מזדקנים. הם נמצאים במצב של תקיעות. לא, אין מדובר במשבר זוגיות מהזן שאוהבים צעירים חווים. זוהי לא דרמה רומנטית ואין פה סיכוי לקאמבק, וגם לא לרומן מהצד. האנקה לא עושה סרטים כאלה. אין מדובר בסיפור אהבה סטנדרטי של שברון לב. במקרה זה, המוח הוא זה שנשבר, ובעקבותיו כל השאר הגוף. וההידרדרות של אחד מבני הזוג, מבשרת גם על הידרדרותו של השני. כנראה שגם זו סוג של אהבה.
בזירה מינימליסטית של דירה פריזאית בורגנית, האנקה משרטט בפנינו תמונה אוניברסלית מהחיים של בעל ואישה בני שמונים פלוס, שהיא תמונה גם מהחיים שלנו - בין אם התבוננו בה בעבר דומעים וכואבים, או בין אם נתקל בה בעתיד בתא האינטימי שלנו או של קרובינו. זה כנראה בלתי נמנע. הגוף מזדקן נחלש, ואיתו מגיעות רעות חולות כמו שבץ מוחי, פרקינסון, אלצהיימר ועוד ועוד. לא חסר. גם האהבה הגדולה ביותר אינה מחסנת מפני הדעיכה הנוראית הזו.
בני הזוג בסרט - טרינטיניאן וריבה הנפלאים - מגלמים את בני הזוג שקרובים ואוהבים ככל שיהיו, ה-DNA שלהם אינו זהה, והשעון הביולוגי לא מסונכרן. מישהו חייב ללכת קודם, והשני לצפות בו פוסע לאט לאט לאט אל האבדון שבסוף הדרך. במקרה זה, זוהי האישה. והבעל צופה במבטה מלא התוכן והחיוניות הולך ומתרוקן. עד כדי כך שיש שמתבקש לשאול: האם היא עדיין אוהבת אותו? האם היא בכלל מזהה את האדם שחלק איתה חיים שלמים? ומה איתו - העצמאי, החזק. האם הוא עדיין אוהב את הבבואה החלולה של מי שהיתה פעם אשתו? הנאמנות והמחויבות גם במצב קיצוני מרמזים שכן. זו אהבה.
באופן פרדוקסלי למה שנהוג בהוליווד - וזה מה שכל כך מפתיע בהכללה של "אהבה" בין תשעת המועמדים בסרט השנה - האנקה בעצם מעביר לנו פיסת חיים מן המציאות בדרכו האיטית, היבשושית, וחסרת הרחמים. אין פה ספקטקלים מרהיבים, קליימקסים רגשיים, או סוף טוב. למשך 127 דקות, טרינטיניאן וריבה הם סבא וסבתא שלנו. וההתמודדות היומיומית הקשה שלהם, היא בדיוק מה שאנחנו נחווה גם כשנצא מאולם הקולנוע ונלך לבקר אותם בביתם, או במוסד הסיעודי.
מי שבמבקש לברוח מהחיים, ומהפחדים הגדולים שממתינים לכולנו לקראת סופם - לא מוצא את מבוקשו ב"אהבה". מה שכן יש שם הוא תיאור קר ונטול נחמה על שנכון לנו ולאהובינו. מכיוון שזה צפוי לכולנו, ואפילו גם אלו הנוצצים באקדמיה האמריקנית (למרות ניתוחי הפנים והבוטוקס), אז הסרט הזה הוא בעצם לא זר - לאף אדם. דובר צרפתית, מבויים על ידי אוסטרי ומצולם על ידי איראני, אבל הנושא שלו נוגע בכל בן אנוש - בדירה מרווחת בפריז, או באחת מוזנחת בדרום תל אביב (כפי שמדגים עמיר מנור בסרטו "חיותה וברל", שמזכיר מאוד את "אהבה", אך בניגוד לו נוטה לעיתים לרגשנות יתר).
מה למדנו?
כשאתה לוקה בשיטיון, זה ממש לא משנה אם אתה מדבר אנגלית, צרפתית, גרמנית, סוואהילית, יידיש או עברית - למלים שלך אין משמעות, אבל עם המצוקה והחרדות שלך אין אדם שלא מזדהה.
למה יזכה
דומה שהאנקה זוכה למעמד של גאון קולנועי אפילו בהוליווד, ועם הפקת "משחקי שעשוע" שלו בגרסה אמריקנית (עם נעמי ווטס וטים רות') היתה הוכחה ראשונה לכך, עתה מגיעה הוכחה שנייה וחד משמעית עם מועמדויות לפרסי הסרט הטוב והבימוי. אחרי התקדים אשתקד של זכיית מישל הזנביצ'יוס הצרפתי עם "הארטיסט", נראה שנסללה הדרך גם לזכייה של סרט זר באוסקר.
למה ייכשל
"הארטיסט" הוא סרט אילם - לא דובר שפה זרה, או לא דובר בכלל. הוא גם היה משעשע ומחניף להוליווד הקלאסית - ואין רחוק מהאנקה מאותה אוטונומיה
פנטסטית של אורגי חלומות. הבמאי האוסטרי הקשוח לא ישרבב את לשונו כדי ללקק לאף אחד. "אהבה" הוא סרט קשה, איטי ומדכדך שכמעט כולו מתרחש בלוקיישן אחד. כל כך רחוק מהפקות הענק של האולפנים האמריקנים, שנציגיהם מהווים חלק משמעותי בגוף הבוחר.
הימור
למרות השבחים הרבים, והרצון של האקדמיה להתבשם בניחוח קוסמופוליטי, האנקה יצטרך להסתפק בהישגו האדיר עתיר המועמדויות ולחזור הביתה רק עם פרס הסרט הזר, שמובטח לו למעשה. גם זה משהו אחרי האכזבה עם "סרט לבן" ב-2010.
