מריצים אחורה לאוסקר: "כוננות עם שחר"

במקום להסתתר בתוך שוחות, סוכני המודיעין מנהלים את המשימות הצבאיות שלהם מאחורי שולחנות; הם לא סובלים משפשפות, מקסימום מפצעי לחץ - תוצאה של ישיבה ממושכת על הכסא המשרדי שלהם; הם לא מביטים במטרות החיסול שלהם מבעד לכוונות, אלא מתבוננים בצילומיהם שעל צג המחשב, או באינספור המסמכים שנאספו עליהם. עבודה משרדית, מתישה, חוזרת על עצמה, יש שיאמרו משעממת. כל כך הרבה ניירת, פקסים, טלפונים. ולרוע המזל, כשמישהו מבלבל להם את המוח בהצד השני של הקו, הם לא יכולים פשוט לפטור אותו ב"פה זה לא מודיעין".

ג'ייסון קלארק וג'סיקה צ'סטיין. נלחמים במשרד

ועל אף כל זאת - איזה אבסורד - חשיבותם של אנשי הצללים הללו לבטחון המדינה גדולה לאין שיעור מזו של החפ"ש שמדבר מלוע האם-16 המקוצרר שלו. הלוחם בשטח מסכן את חייו, אבל המטרות לשמן הוא עושה כן נקבעות על פי אותם פקידים במרכז העצבים של העשייה הבטחונית. עצבים לא חשופים, ולא תמיד רגישים, של סוכנויות הביון. חקירה, עיבוד מידע והערכתו, ניתוח והתוויית מדיניות - כל אלה הם עניין לראש גדול, חד ועמיד במיוחד. לא ללב.

• בן לאדן על ראש שמחתנו: שמוליק דובדבני על "כוננות עם שחר"
  

וזו אולי הבעיה הגדולה של "כוננות עם שחר" - לפחות על-פי צופים חפצי אקשן ופגזי אמוציות. הדמויות של ביגלו ובואל לא שותות מרטיני מנוער, גם לא מעורבב, אלא קפה. והרבה ממנו. תוצאה של לילות ללא שינה, לאורך שנים רבות של מחקר ומעקב. זהו משלח ידה של הגיבורה. ומהכסא שלה במשרדי ה-CIA בפקיסטן היא מובילה את המצוד אחר אוסמה בן לאדן. מי שמחפש אחר סצנת קרב מותחת, יאלץ להמתין עד לחלק האחרון של הסרט, בו התוכנית של מיה מתממשת בשטח.

האקשן מגיע בסוף. מתוך "כוננות עם שחר"

ביגלו ובואל משרטטים מפה שמתארת את נתיבי המרדף אחר בן לאדן במרחבים של אפגניסטן ופקיסטן, אך מציגים אותה באמצעות מפת הנפש של מיה - אשה בודדה, מסוגרת ונחושה, לא פחות מאשר אלו שהיא רודפת אחריהם. שותפיה למשימה הולכים ובאים, הדמויות נכנסות ויוצאות מהסרט כמו בדלת מסתובבת שמיה היא הציר שלה. "כוננות עם שחר" הוא סרט עם תפקיד ראשי נשי אחד, ואינספור דמויות משנה. זה השלד של הסרט - דמותו חסרת הפנים אך הנוכחת כל כך של בן לאדן, מחט בתחת האמריקני, בתוך השחט האסיאתי, והאשה שמחפשת אחריו לאורך שנים. סוג של רומן מעוות.

הרומן המעוות הזה כאמור יודע כמה מעלות ובעיקר מורדות. ובדרך צפויים לסוכנות המחויבת לא מעט סטוצים בדמות ברנשים מפוקפקים, לרוב מזוקנים, שעד כמה שהם לא נראים טוב בדייט הראשון - הם נראים הרבה יותר גרוע אחריו. ברומן הזה יש לא מעט מפגשים סאדו-מזוכיסטיים שכוללים עינויים ממינים שונים, ואלו מזמנים לגיבורה גם את אבו-פראג' - מספר שלוש באל-קאעידה בסרט, והשחקן הישראלי יואב לוי במציאות.

יואב לי בתור אבו-פראג'. לא דייט הכי מוצלח

סצנות העינויים הן פסגות דרמטיות רוויות אלימות, שקצת מוציאות את הגיבורה הלא גיבורה הזאת ואותנו מהשיגרה שלה - אולם אין די בהן כדי לסטות מהקו הנרטיבי המקורי והנועז של ביגלו ובואל, שמלווה אותה ביומיום המשמים שלה. לעזאזל, אפילו לכידתו של בן לאדן במהלך העבודה על התסריט לא גרמה ליוצרים לנטוש את הנושא הלא סקסי הזה. לכל היותר, היא הביאה לגדיעתה הכפויה של אותה מערכת יחסים מרוחקת, מתסכלת, ובלתי מתגמלת בין הרודפת לנרדף.

מה למדנו?

אל תאמינו לקמפיינים לגיוס מועמדים לסוכנויות הביון השונות - להיות בעסקי המודיעין זה מה זה מתיש ומשעמם.

למה יזכה

סרטם האחרון של ביגלו ובואל, "מטען הכאב", עסק גם הוא בפעילותם השגרתית והסיזיפית של חבלני הצבא האמריקני בעיראק, והיה הזוכה המפתיע באוסקר לפני שלוש שנים. יש הרבה קווי דמיון בין שני הסרטים, ועל "כוננות עם שחר" דובר כמועמד מוביל לזכייה - לא מעט בגלל ההישג המרשים של ביגלו, שהצליחה להניע מבציע מסובך שכזה: "המרדף אחר החדשות על בן לאדן". בנוסף יש בו התכנים שהוליווד כל כך אוהבת - שחזור היסטורי (שמשכתב את עצמו), פטריוטיזם, פוליטיקה, ואפילו חנופה לברק אובמה.

הלל לפטריוטיזם האמריקני. ג'סיקה צ'סטיין ב"כוננות עם שחר"( )

למה ייכשל

יתכן שחברי האקדמיה האמריקנית לקולנוע התרשמו מהפרויקט של ביגלו, אך הותירו אותה מחוץ לקטגוריית הבימוי, ובעקבותיה כנראה גם הסרט יישאר בידיים ריקות. נכון

שגם בן אפלק נגרע משם, אך נראה שסרטו "ארגו" יגרוף את הפרס הגדול. הוא מתעסק בחומרים דומים לאלו שב"כוננות עם שחר", אך הוא מהנה יותר, מותח יותר, וקל יותר לעיכול.

הימור

העבודה המורכבת והמייגעת של ביגלו לא תגיע לכדי מיצוי דומה לזה של גיבורת סרטה. הפסלון המוזהב יישאר מחוץ להישג ידה. מי שאולי כן תתוגמל על פועלה היא צ'סטיין, לה נכון קרב קשה מול הפייבוריטית ג'ניפר לורנס ("אופטימיות היא שם המשחק").