פג תוקף: למה בני לא יחגוג בר מצווה

"יש וצריך להרוס בית כנסת בכדי לבנות על מקומו בית כנסת חדש"/ ח. נ. ביאליק

בני בכורי, טל, יציין השנה 13 שנים להיוולדו. לשמחתי, הוא לא יציין את האירוע בבית כנסת ובעלייה לתורה. במקום זאת, נערוך טיול בארץ בעקבות משפחותינו ובאתרים בעלי משמעות יהודית וציונית.

<< עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>

<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

• אתם שואלים - חכמינו אוסרים/ אסף וול וגיל סלוביק
  

ממד הזמן החד-פעמי הוא קריטי לטקס המעבר, שהרי פספוס העיתוי יקעקע את חיוניותו ומשמעותו. אבל כל עוד לא משתנה המועד - ניתן לשנות את הטקס, להעמיס עליו משמעויות חדשות בהתאם לרוח התקופה - והוא לא יינזק, אלא יתחדש.

התרבות התנתקה מהמציאות

בעולם העתיק הייתה, קודם לכל, המציאות החברתית, ורק לאחר מכן באה התרבות שיצרה טקס המעניק את הגושפנקא הסמלית. החל מהמאה ה-18 החלה להיווצר תקופה חדשה בחיי האדם, היא "גיל הנעורים".

מאז, אנחנו עדים למסע התרחקות ממושך, שבמהלכו מתנתקת התרבות מהמציאות: טקס בר המצווה נשמר בקפדנות אף שאין לו כל אחיזה במציאות החברתית של ימינו.

כל תוקפו של טקס הבר-מצווה בא לו מן העבר, לא מן ההווה. לא מן המציאות בת ימינו. המעבר לגיל 12 או 13, אין לו כמעט כל משמעות בעיני חברת המבוגרים: המדינה לא חוקקה שום חוק ייחודי לגיל זה (חוק הקטינים חל מגילאי 16), וההורים ימשיכו להתפלא/להתאכזב מאי מוכנותם של ילדיהם לקחת אחריות על ממדים חדשים בחייהם .

מצב זה תקף בכל העולם המערבי ואפילו בקרב קבוצות אורתודוכסיות חל פיחות אדיר ביחס למושגי האחריות והעצמאות של מתבגריהן.

לכן עלינו להחליט: האם לדבוק בטקס לא רלוונטי או במציאות כהווייתה ללא טקס?

הזכות להגיד "לא"

אלו הבוחרים לדבוק בטקס בר המצווה ממחישים את היות התרבות היהודית עניין שמחוץ לחיים, כלומר סוג של מוזיאון. גם אם הילד ידרוש דרשה מפוארת, גם אם הטקס יתקיים בבית כנסת רפורמי ולא של "הדוסים", גם אם יקיימו עלייה לכותל, גם אם יהדרו מצוות ויוסיפו 13 משימות בקיבוץ וגם אם ישלמו הון תועפות למסיבה מלאת זיקוקי דינור - אצל רובם המכריע לא יהיה לטקס שום תוקף או משמעות ביום שלמחרת, מלבד התמונות במחשב והטיול המובטח לחו"ל.

הן אצל הדתיים (לסוגיהם) והן אצל החילונים, משמש טקס בר המצווה כסמל תלוש מהמציאות, לא חי, כזה שאינו משוחח כלל עם חיי היום-יום. דווקא משום שאיני מוכן שיהדותי תיהפך ל"יידישקייט", למשהו ש"צריך" כי "כולם" עושים - אני מחוייב ליצור טקס מעבר אמיתי, חי, רלוונטי ויהודי.

למשל, דחיית טקס המעבר בחמש שנים למועד הגיוס לצה"ל או למועד קבלת תעודת הזהות, ששניהם לא ספק, עונים על מאפייניו של טקס מעבר חי ומשמעותי, כפי שפעם היה בר-המצווה.

ביאליק היה מאותם יהודים שביקשו לעשות כמעשה בראשית ולחבר מחדש את "יבשת היהדות" (מורשת העבר) עם "יבשת היהודים" (חיי ההווה). ברוחו, אני סבור כי לא תיתכן התחדשות יהודית אם לא יהיה באמתחתנו התרבותית גם כלי הדחייה והביטול.

השיח אודות יהדות בעשורים האחרונים מקדש את עניין ה"התחברות" כתנאי ל"התחדשות". אני סבור כי האחריות הגבוהה ביותר כלפי עברנו מתבטאת בחירותנו כאנשים יוצרים. כל אדם מודרני זקוק לאמירת "לא" בתרבותו. השלילה היא זכות גדולה בעבור האדם החופשי, כל עוד יידע להצביע על ה"כן" התרבותי אליו הוא מחוייב ביתר נקודות הציון של חייו.

• אבי זעירא הוא מנכ"ל מכון שיטים - בית היוצר להתחדשות התרבות היהודית והחברה בישראל