"פלאות": הקסם הוליוודי, הסרט ישראלי
בסרטו החדש חוזר אבי נשר לפילם נואר של שנות השבעים, אלא שבמקום צ'יינה טאון, העלילה מתרחשת בשכונת מוסררה הירושלמית. באופן מפתיע זה עובד ב"פלאות", שמצליח לייצר מסתורין הוליוודי אפל וגם להגיד משהו על החברה הישראלית
"פלאות", סרטו החדש של אבי נשר, הוא קודם כל עבודתו המהנה ביותר מאז ימי "הלהקה" ו"דיזנגוף 99" ההם. סרט שמנהל דיאלוג שנון עם הקולנוע האמריקאי האפל של שנות ה-70 (ה"ניאו-נואר") ועם יצירתו הספרותית האלמותית של לואיס קרול, "אליס בארץ הפלאות". כל זה על רקע הסביבה הזרוקה והפולקלוריסטית של שכונת מוסררה הירושלמית שמוסיפה לסרט קסם משלה.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
הטריילר של "פלאות"
"פלאות" מתיימר להיות "צ'יינה טאון" הישראלי, ושמותיהם של שלושת יוצריו (התסריטאי רוברט טאון, הבמאי רומן פולנסקי והמפיק רוברט אוונס) מושאלים לטובת משרד עורכי דין הנזכר בסרט. גם הבלש הפרטי שמגלם כאן אדיר מילר, יעקב גיטיס שמו, הוא גרסתו המעוברתת של ג'ייק גיטיס - הבלש הציניקן ששיחק ג'ק ניקולסון בקלאסיקה הקולנועית ההיא של שנות ה-70.
לו מדובר היה במחווה ריקה מתוכן, ניתן היה לפטור את "פלאות" במשיכת כתף. ואולם, סרטו של נשר נדרש אל העולם האסתטי והנושאי של הקולנוע האפל המודרני במטרה לאפיין את ההוויה הישראלית של הרגע.
פסקה של הבהרה נחוצה כאן. מקורותיו של הסרט האפל המודרני בשנות ה-70, אז התפתח סגנון קולנועי זה בתגובה למלחמת וייטנאם והעלטה המוסרית ששררה באמריקה בעקבות התפוצצות פרשת ווטרגייט וספיחיהּ. סרטים כ"צ'יינה טאון", "מעקב באפלה", "שלום לנצח" או "נערת הטלפון והבלש" העניקו ביטוי לתחושות הייאוש וההתפכחות האכזרית מעצמה שהיו מנת חלקה של אמריקה במהלך העשור ההוא.
עוד על "פלאות" שיוצא לאקרנים ביום חמישי הקרוב:
- עיר פלאות: ירושלים של אבי נשר ושאנן סטריט
- המראות שמאחורי הצלילים והקולות בסרט "פלאות"
- ארנב-ויז'ן: האנימציה של "פלאות"
המושג "ניאו-נואר" ביקש להבחין בין הסרטים הנ"ל לבין אלה שהופקו בימי הוליווד הקלאסית, ושבמרכזם ניצבו בלשים פרטיים מחוספסים ("הנץ ממלטה") או גיבורים תמימים הנופלים ברשת שטוותה להם פאם פאטאל תככנית ("ביטוח חיים כפול"). סרטים אלה אופיינו בציניות, פסימיזם וקדרות, וחשפו עולם מושחת שצחוקו האכזרי של הגורל מלווה את הדמויות המקננות בו.
"פלאות", להבהיר, אינו מתרחש בסביבה מדכאת שכזו. הוא גם לא ספוג באירוניה ובדקדנס שהיו מנת חלקם של סרטי הניאו-נואר. אך כמוהם, גם בו ישנם בלש פרטי, ועוד אחד חובב, אמן גרפיטי המכונה "ארנב" (אורי חזקיה); ואף בו מופיעה האישה המפתה באדום (יובל שרף), וכן כמה אנשים אפלים החוטפים רב מקובל, שמעיה כנפו (יהודה לוי), שתפס עצמאות והחליט לפרוש מהמשחק המושחת שהם שותפים לו.
ירושלים על ראש שמחתנו
העלילה, כאמור, מתרחשת בשכונת מוסררה, ו"ארנב" מוצא עצמו עד לרגע שבו מעבירים חוטפיו של כנפו את כבוד הרב לדירה נטושה מול ביתו. אל חייו נכנס אז גיטיס, הבלש הפרטי שכוונותיו אינן נהירות, שהופך את דירת "ארנב" למקום שממנו הוא מתצפת על דירת החטוף. כמסתבר, שולחתו היא אותה אישה מסתורית ועשירה דמוית ג'סיקה ראביט, שאחותה החוזרת בתשובה (הדס קלדרון) היא אשת הרב.
חוץ מהם, מאכלסים את עולמו הציורי של "פלאות" מלצרית המתרגלת חזרה בתשובה (אפרת גוש), וכן סוחר סמים ופורץ לעת מצוא העונה לשם "חלאה" (אבי דנגור). כולם נוטלים חלק במשחקי הבילוש השנונים שמהם מורכבת העלילה הפתלתלה של "פלאות".
ברובד האפל שלו, "פלאות" עוסק בתעשייה המגלגלת מיליונים של חצרות המקובלים יוצאי צפון אפריקה. אותו עולם, המזוהה עם הפריפריה הדרומית בישראל, שמושך אליו כמה מבכירי המשק והפוליטיקה (ע"ע נוחי דנקנר) התרים אחר עצה וברכה. ואולם, נשר אינו מתיימר לחשוף את הדינמיקה המניעה את המפעל הדתי הזה וגם לא את האינטריגות הסבוכות שמלוות אותו, כפי שעשה "המיועד" של דני וקסמן.
אם כבר, "פלאות" מציע דיון בדבר הזיקה בין אמונה ויצירה. האמונה בכוחותיו של הרב המקובל שמתורגמת למאבקי כוחות פוליטיים, אל מול היצירה המזוהה עם עולם חסר גבולות והיגיון. אין זה מקרה, לפיכך, שדווקא עולמה של אליס, זו המתוודעת באמצעות ארנב אחר, הארנב הממהר, לארץ הפלאות הוא שמהווה מקור השראה לעולם הדימויים של "פלאות". זהו עולם שבו ציורי הגרפיטי של "ארנב" קמים לתחייה "מעבר לכתפו" של יוצרם, ומעצבים סביבה פנטסטית שהאמונה בקיומה מתנגשת בזו הדתית.
סצינת השיא של הסרט מתרחשת, במעין מחווה למרדף על פסגות הר ראשמור ב"מזימות בינלאומיות" ההיצ'קוקי, באתר התנ"כי של קבר הנביא עמוס בתקוע. נביא זה, שפעל בימיהם של ירבעם מלך ישראל ועוזיהו מלך יהודה, הפנה את נבואות הזעם שלו כלפי חברה דקדנטית שנהנתה אמנם משגשוג כלכלי ומדיני, אך בה בעת יצרה פערים בין עניים מרודים ועשירים מושחתים. באופן הזה ממקם נשר את סרטו בקונטקסט מיתולוגי ואקטואלי כאחד - ממש כמו הרובע הסיני בסיום סרטו המופתי של פולנסקי שמהווה לו השראה.
כ"פעם הייתי" לפניו, גם "פלאות" נדרש לעקרונות האסתטיים והנרטיביים של הסרט האפל המודרני על מנת לתאר מפגש בין שני עולמות (בסרט ההוא מדובר היה במפגשו של נער-צבר חיפאי עם עולמם המתנהל במחשכים של ניצולי שואה). מבחינה זו, משכיל פה נשר, כבסרטיו הקודמים, להלחים בין סגנון הוליוודי מובהק להתבוננות במתחים התרבותיים המונחים בתשתית המיתולוגית של החברה הישראלית.
חלק ניכר מהצלחת "פלאות" נזקף לזכותו של הסטנדאפיסט חזקיה (שזוהי לו הופעתו הקולנועית הראשונה), שבהתנהלותו השלוכית כ"ארנב" מזכיר את הדמויות שגילם גידי גוב ב"להקה" ו"דיזנגוף 99". אדיר מילר, שדמותו פה משלבת רגישות מלנכולית וחיפוש נואש אחר גאולה, מעצב במדויק את הגרסה המקומית לגיבורי הסרט האפל המודרני. מין פיתוח של דמות השדכן המצולק שביצע ב"פעם הייתי". הנה כי כן, "פלאות" הוא הרפתקה קולנועית מלבבת.
