לראות את מפרץ נאפולי ולגרוס פיצה

השבוע עזבנו את ראג'יו קאלבריה והמשכנו צפונה לכיוון נאפולי. ישנו בפאתי העיר במקום בשם וילה ג'וליה, וילה מסורתית מוקפת גנים עם בריכה ופינות חמד. יחידת הדיור שלנו הייתה מפנקת במיוחד. בערבים בהם לא היה לנו כוח לצאת החוצה פשוט נשארנו בחדר שלנו, קנינו יין איכותי, קצת פרושוטו, כמה גבינות מהסופר וזהו, היינו מסודרים.

עוד בערוץ האוכל:

• גולדה מצלמת: "בורקס העגלה" בקריית אתא
• אופנת מנגו: מתכוני מנגו ירוק
• בינו גבסו מציג: חריימה דלוקס
  

וילה ג'וליה(צילום: רפי אהרונוביץ')

במרכז העיר הגענו לקונדיטוריה מדהימה. שם הכרתי את ספוליטלה, עוגת הגבינה המפורסמת שנמכרת בכל רחבי ארץ המגף אבל נאפולי היא המקור שלה.

ישבנו גם לקפה קטן ולעוד עוגה. היתרון הגדול הוא בזה שיש גרסת מיני לכל מאפה אז טעמנו מיני באבא רום ושני סוגים שונים של ספוליטלה.

ספוליטלה(צילום: רפי אהרונוביץ')

המשכנו לשוק הדגים וטיילנו בין הצדפות, הקונכיות ושלל יצורי הים במשך כשעתיים, עד שהחלטנו לחפש פיצריה אורגינלית. יש כאן כמה פיצריות מפורסמות כשהכי מפורסמת מבינהן היא "מיקלה". מאחר והיא הייתה סגורה ביום ראשון החלטנו ללכת על המלצה מקומית שקיבלנו ולנסות את פיצרייה "טריאנון".

(צילום: רפי אהרונוביץ')

בפיצרייה יש 2 קומות כשכל קומה יש תנור אבן ענק ועמדת הכנה של פיצות איטלקיות מדהימות. עיגולי בצק מוקפצים ומגולגלים הופכים לפיצות עמוסות כל טוב ומיד נשלחות לתנור הלוהט. חלקנו פיצה שנקראת "8 טעמים". כשמה כן היא -מחולקת ל-8 אזורים עם מוצרלה של באפלו, עגבניות שרי, ריקוטה, פרושוטו, בשר צלוי, ארבע גבינות, פפרוני ופיטריות. היא הצדיקה את ההמתנה הארוכה ואת המוניטין.

סיימנו לאכול והמשכנו לטייל ברחובות העיר עד שסמס שקיבלתי מחבר שלי טל, שהוא גם שף, קטע את הטיול. "שלא תעיז לפספס את הפיצה עם האוזניים!" נכתב בהודעה.

למזלנו הפיצה עם האוזניים ממוקמת קרוב לתחנת הרכבת ואני כבר הייתי מוכן ומזומן, לאחר שתייה של כמה בירות עם הפיצה שלי, שהרכבת הפסיכדלית תיקח אותי בחזרה לגן העדן שנקרא "וילה ג'וליה". אבל נחזור לעניינו - הפיצה.

רכבת ההפתעות(צילום: רפי אהרונוביץ')

אני קורא לה הפיצה עם האוזניים כי היא נראית קצת מוזר - שוליים מקופלים בקצוות והאוזניים ממולאים בריקוטה מתובלת. גם כאן התנור המסורתי עושה פלאים. הבצק כאן לטעמי היה מצוין. הוא היה דק מעט יותר מהמקום הקודם, פריך מאוד והטריק עם השוליים התגלה כלהיט. הבעיה היחידה היא שבפיצריות האלו היא שיש להם רק גודל אחד של פיצה.

למחרת אחרי ארוחת בוקר בחצר המקסימה של וילה ג'וליה, יצאנו שוב לטייל בעיר. הסירו דאגה מליבכם - ראינו ערים שכוסו באפר, נופים עוצרי נשימה, מבצרים ואגמים אבל אני דווקא רוצה לשתף אותכם בחוויה הטובה ביותר שקרתה לנו באזור.

יום אחד בעיר באיה די בוקולי (Baia Di Bocoli) מיד אחרי שגמרנו לשוטט במבצר מדהים עם הנוף שלמפרץ נאפולי לפנינו, החלה הגברת לחקור את המקומיים איפה אוכלים פה. כולם הצביעו על מקום אחד - קאזולרה (Casolare).

לא היה קל למצוא את המקום. ברחוב הראשי בין בתים, בשביל צר ללא שלט. התחלתי לרדת במורד השביל המתפתל, הבתים הלכו והתרחקו ממני ואני הולך והולך והולך וגם זורק כמה קללות עסיסיות על המקומיים שחבל שלא הזהירו מראש שכדי להגיע למסעדה צריך מסע.

חשבתי שסוף סוף הגעתי למקום אבל אז הגעתי למדרגות צרות ומצאתי את עצמי באמצע שום מקום, בעמק יפייפה עם גפנים. למרות כל היופי והטבע הזה, כבר התחלתי להרגיש מיואש ושקלתי אולי להזמין חילוץ אווירי (זה בביטוח שלי - שילמתי אז למה לא לנצל). בסופו של דבר, בשעה טובה, הגעתי עם הגברת למסעדה המיוחלת.

קישוטי וינטאג'. מסעדת קאזורלה(צילום: רפי אהרונוביץ')

זהו מבנה שצופה על כל העמק, מקושט ועמוס פריטי וינטג' מהאזור. העיצוב, הנוף והמסעדה היו פשוט מדהימים. בשעה שהגענו בדיוק צילמו תכנית בישול למעלה במרפסת המקום, עם שף אנגלי מפורסם.

נכנסו פנימה ומלצר אדיב קידם את פנינו בברכה והציע לנו יין. "אין סיכוי שאני שותה יין ועולה את כל העליה הזו חזרה", עניתי. "מה באתם משם ברגל?" שואל המלצר בפליאה. "יש דרך מלמטה - מגיעים עם רכב", המשיך המלצר. מאחר ולא רציתי להישמע מטומטם מדי אמרתי לו שאני שמח ללכת כמה קילומטרים לפני האוכל כדי לפתוח את התאבון.

האוכל התחיל להגיע. גפרורי זוקיני מוקפצים בשמן זית, מעט שום עם בצל פריך, נענע עם רוטב בלסמי מצומצם ולחם, קוביות חצילים מוקפצות בשמן זית עדין עם תערובת נענע, בזיליקום ושום, פריטטה תפוח אדמה עם פרמזן מוגשת עם רוטב טרטר, פשטידה קטנה מחציל עם תערובת גבינות - הכל נטרף. עכשיו כבר לא הייתה ברירה - הזמנו יין.

(צילום: רפי אהרונוביץ')

"להמשיך עם ראשונות?" שאל המלצר. "אני מעדיף להתקדם" עניתי. "מעניין", אמרה הגברת. "מצב הרוח שלך השתפר פלאים".

בזמן שחיכינו להמשך הארוחה התחלנו לדבר עם איש חביב שישב מולנו. לאחר כמה מילות נימוס התברר שהוא שף ובעלים של מסעדת פירות ים. השיחה זרמה והוא אפילו הזמין אותנו לבקר אצלו במסעדה. הסיפורים קלחו, היין אזל והוחלף בחדש והאווירה הייתה קסומה. מה אומר לכם חברים - אוכל הוא ללא ספק שפה בין לאומית.

בהמלצת שף המסעדה לקחנו מנת פסטה טרייה עם פלפל שחור, מעט שום, שמן זית עליה מונחות פרוסות דקות של אומצת בקר צלויה וכמה פרוסות דקות של אומצת חזיר צלויות. בצד קיבלנו מעט פרמזן ולימון חי וגם פרוסות פנצ'טה שזה הבייקון המקומי, ישרות כסרגל ופריכות עם מעט מוצרלה טרייה מעל. (ר' מתכון בהמשך)

סיימנו את הארוחה המופלאה ונפרדנו מידידנו במסעדה. 4 ימים עתירי גלידות, קפה ומה לא, עברו התעופפו להם. זהו, מחר ממשיכים למקום חדש.

המלצה שלי: במידה ואתם מגיעים לאזור - תבררו איך להגיע לשם בקלות.

לינגוויני עם שמן זית שום ונתחי עוף

טיפ: מי שרוצה יכול להחליף את נתחי העוף בנתחי בקר.

המרכיבים ל-4 מנות:

1 חבילת לינגוויני (ספגטי שטוחים דקים), מבושלת לפי הוראות היצרן ומסוננת

4 נתחי חזה עוף דקים

1/2כוס שמן זית

10 שיני שום, חתוכות בסכין לפלחים עגולים

מעט פלפל שחור טרי

מעט מלח

פרמזן מגורר - לפי הטעם

1 כף פטרוזיליה, קצוצה

1 כף בזיליקום, קצוץ

(צילום: shutterstock)

אופן ההכנה:

1. מחממים מעט שמן בסיר ומטגנים את השום עד לפריכות. מוציאים את השום באמצעות כף מחוררת ומניחים בצד.
2. מחממים מחבת ויוצקים פנימה כ-3 כפות מהשמן בו טוגן השום. מתבלים את חזה העוף עם מעט מלח ופלפל ומטגנים אותם במשך כ-3 דקות כל צד ומוציאים.
3. מניחים את הפסטה בסיר עם מעט שמן זית ומפלפלים. מוסיפים את השום, הפטרוזיליה והבזיליקום. מחממים במשך 2-3 דקות. מוציאים ומניחים בצלחת.
4. פורסים כל חזה עוף ל-4 רצועות ומניחים את הרצועות מעל הפסטה. מפזרים מעל מעט פרזמן (לא חובה). מגישים חם עם לימון בצד.
   

כתובות בנאפולי: 

• פיצרייה קריאנון: via pietro colletta 46
• פיצה אטיליו ("הפיצה עם האוזניים"): pizza da attilio". via pignasecca 17"
• מסעדת קאזולרה: 12 www.clubilcasolaredatobia.it via fondi baia bocoli
  

• הכותב היה אורח של חשבון הבנק שלו
• לאתר של רפי אהרונוביץ ' מייסטר בשר ובעל הטור מר בשר .