חרדים, הניחו לנו לטבול כרצוננו
זכותה של כל אישה הבאה לטבול במקווה לעצב את החוויה שלה כרצונה, אלא שהממסד החרדי משליט במקוואות חומרות רבות הגוזלות מהטובלות את חופש הבחירה. כבלנית, שילמתי מחיר כבד על עמדותיי - אבל אני לא לבד. נשים מתחילות לקחת אחריות על הטבילה שלהן, וזה רק ילך ויתעצם
קשה להפריז בחשיבות תפקידה של הבלנית. היא זו שביכולתה לעצב את חווית הטבילה עבור האישה לטוב או לרע. מעבר לחשיבות עיצוב המקווה והשמירה על ניקיונו, היא המופקדת על ליווי הנשים לפני הטבילה ולאחריה. בחכמתה היא יכולה להעניק ידע, סיוע ועזרה. בשקט ובביטחון שלה, היא יכולה לסייע לאישה לעבור את החוויה הדתית כפי שהיא רוצה לעבור אותה.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
מתוקף תפקידה, לבלנית צריכה להיות היכולת ללוות נשים המבקשות להן חוויות שונות: החל מאלה הרואות בטבילה חובה הלכתית בלבד, הבאות לטבול בזריזות ולשוב במהרה לביתן, וכלה באלו שעבורן הטבילה במקווה היא חוויה דתית-רוחנית והן יודעות בדיוק איך הן רוצות לעצב אותה.
חיה את הדיסוננס
בשבילי המקווה הוא שם נרדף לדיסקרטיות, לפרטיות, לאינטימיות. כל אישה הבאה לטבול היא עולם מלא,
והבלנית אמורה לוודא שהיא תרגיש בטוחה, ותדע לבטח כי קיימה כהלכה את מצוות הטבילה. הבלנית היא זו שפותחת את שער הטבילה לאישה - לא כשומרת הסף אלא כמלווה נאמנה.
אני מניחה שרבות מהטובלות עשויות להרגיש תסכול נוכח הפער שבין חווית הטבילה המתוארת בשורות האחרונות ובין המציאות שהן חוות במקווה הקרוב לביתן. גם הבלניות יכולות לצאת נגדי, בטענה שגם הן רוצות שינוי, אך הוא אינו אפשרי, ושכנראה אני מנותקת מהמציאות.
אך לכולכן אומר שאני בהחלט יודעת על מה אני מדברת: אני בלנית. בשלוש שנים האחרונות אני חיה את הדיסוננס הזה, נאבקת נגדו, דורשת זכויות עבור הטובלות, מקבלת את תלוש השכר הזעום, שומעת את הדרישות של אחראית המקווה שהעדר ידע הלכתי זועק מהן.
כבר שלוש שנים אני מתחבטת בשאלה - האם להעיר את הנשים הבאות בשערי המקווה ולספר להן על זכויותיהן? האם להוציא לאור את המאבק על המגיע להן?
לוקחות אחריות על הטבילה
המקוואות בארץ נשלטים על ידי הממסד החרדי ונהוגות בהן חומרות רבות, בין אם הטובלות מעונינות בהן ובין אם לא. ביישוב החילוני שלי שעל ההר, נתפסת האחראית החרדית על המקווה כמומחית בענייני ההלכה, ואילו אני, שלמדתי את הנושא מכיוונים רבים ומגוונים (כולם אורתודוקסיים, אגב), לא נחשבת לבעלת כל סמכות וכל שיח שאני פותחת בסוגיית זכויות הטובלות נתפס כזלזול בהלכה.
שילמתי מחיר אישי כבד במאבק על זכויותיהן של הטובלות. כשטענתי כי כל אישה זכאית לבחור את מלוות הטבילה שלה, נענתי כי מדובר בדרישה "לא רלוונטית". כשהצעתי לאפשר לנשים הרוצות בכך לטבול בחלוק, השיבו לי מקבלי ההחלטות כי אין זה ברוח ההלכה. במקוואות אחרים נשים מספרות על שאלות פולשניות מצד הבלנית, וכי הן נתקלות בזלזול כשהן מבקשות לטבול בפרטיות.
אני מאמינה שטבילה יכולה וצריכה להראות כפי שתיארתי. במקום מושבי אני עדיין קול יחידי, אך אין לי ספק שבליבן של טובלות רבות מהדהדות מחשבות וטענות כשלי כבר זמן ממושך. נשים מתחילות לקחת אחריות על הטבילה שלהן.
הדרכים הן מגוונות ותלויות אישה, מקום וזמן; ישנן נשים שמבקשות, יש כאלו שדורשות, יש כאלו שמתלוננות ויש כאלו שבינתיים רק משתפות. אך העובדה שנשים משמיעות את קולן בקשר לטבילה כבר מוגמרת, ורק תלך ותתעצם. נשים לוקחות אחריות על החוויה. נשים מובילות שינוי.
- הכותבת היא בלנית, מנהלת קבוצת 'אדוות – נשים מדברות על מקוה' וחברה בתנועת נאמני תורה ועבודה.
לפנייה לכתב/ת 
