החרם על אהוד בנאי: הוכחה שהכיבוש משחית
הערבים שחיים כאן אינם פדיחה אלוהית - והכיבוש, רבותיי, אכן משחית. המתנחלים חייבים להתעורר, ולהישיר מבט אל המציאות המורכבת. אבל במקום לחבק את המורכבות, מחרימים אותה. אהוד בנאי מסמן את פריצת הרוח היהודית אל מרכז הבמה הישראלית. אבל הוא אמר כיבוש! אחת דתו: להיצלב
קיבלתי הצעה להצטרף אל קבוצת הפייסבוק: "מתנחלים נגד אהוד בנאי". מישהו לא התאפק וקפץ בראש לקטוף חברים דמיוניים, על חשבון המהומה החדשה בשבט: ההופעה של אהוד בנאי, שתוכננה לחול המועד סוכות, בוטלה.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
- הקשיבו לאבל השקט של האמהות הדתיות
/ מיה בודאי-פרידמן
זה החל בלחצים משמאל על עצם קיום ההופעה באתר; עבר דרך סטטוס בעמוד הפייסבוק של בנאי שהסביר כי הופעתו באה לקרב דיאלוג ולא להצדיק מעשים הקשורים לכיבוש, ונגמר במהומה שהובילה לביטול מוסכם והדדי של ההופעה. למרות הפרסומים, באמת שלא היה כאן לא חרם ולא קונם, אלא פשוט אווירה שלא מאפשרת יצירה אמיתית וחופשית.
גילוי נאות: אני אוהב אהבת נפש את אהוד בנאי. זכיתי לשהות במחיצתו הקרובה בשנים האחרונות. איש אמת עמוק, מורכב ועדין. מישהו לאהוב אותו. בשל אהבתי אליו ובשל הידיעה שהוא נגרר למהומה לא לו ולאישיותו, אמעט להתייחס אליו אישית, אלא בעיקר לנקודות העקרוניות העולות מתוך סצינת ביטול ההופעה שלו בסוסיא.
אסור לירות בלי לבכות
נולדתי וגדלתי בהרי יהודה. אני חי כאן גם עכשיו, ואין לי שום כוונה ללכת מכאן. יש כאן כיבוש מסביבי. זוהי גם עובדה הצועקת ממציאות חיי, יש כאן כיבוש. אבי, הרב מנחם פרומן ז"ל, היה נוהג להגיד שאפשר לטאטא אבק מתחת לשטיח, אבל אי אפשר לטאטא נמר.
העובדה שיש כאן עם אחר שהנוכחות שלי מביאה עליו חיים תחת שלטון זר לו - העובדה הזאת היא נמר, לא אבק. יהיה זה שקרי והרסני להתעלם מהמציאות של עם שסובל סבל עמוק; שעבורו, שיבתי לציון המורחבת, היא אסון.
המציאות הזאת לא קשורה בכלל לשאלה מי התחיל, וזה לא ממש רלוונטי לה מה היה קורה להם במדינות השכנות, ועוד מיני מחשבות שמלוות בדרך כלל את הטאטוא מתחת לשטיח. לכן זה אתגר אמיתי ומכונן להצליח להסביר לעצמנו ולעולם למה יש לנו הזכות לחיות כאן, אף שזה קשור בכיבוש: כיבוש אמיתי, פנימי וחיצוני. הערבים כאן הם לא פאדיחה אלוהית, זה לא "ברח" לו בלי שהוא שם לב. הקיום שלהם לידנו, על המורכבות שיש בה, הם חלק משמעותי מהפאזל שנגזר עלינו להרכיב.
והכיבוש, רבותיי, משחית, אין מה לעשות. אוי ואבוי למי שנפש יהודי בו הומייה, ולא מרגיש את ההשחתה שנלווית לשליטה על עם אחר, אוי לו ואבוי לנו. אין דרך ראויה אחרת לחוות בידוק במחסומים, אסור שהרגשות הקשים הללו יפסיקו ללוות מעצרים וחיפושים. אסור לירות בלי לבכות.
אנחנו מצווים על הרגישות הזאת. היא המפתח לקשר חי עם הקב"ה, והיא העומדת מאחורי 70 הפרים שהיו מקריבים בחג הסוכות בשביל אומות העולם. ההשחתה הזאת כנראה הכרחית במכלול הצבעים של התמונה, וכנראה שטוב להישחת בעד ארצנו. אבל בואו נכיר במחיר, בואו נבחר בו.
תחילת הגאולה היא היכולת לחיות ניגודים
ציבור המתנחלים ואני בתוכם, חייב להתעורר מהחלומות הוורודים והצודקים שהוא התכנס לתוכם,
להישיר מבט אל המציאות המורכבת, להכיר בה, ומתוך כך לשרטט את דרכו. העולם נסע הלאה מתפיסות עולם חד-ממדיות וחד-משמעיות. העולם המשיך הלאה אל מקום רחב יותר, מורכב יותר.
זהו גילוי שכינה אדיר, זוהי אתחלתא דגאולא. תחילת הגאולה היא היכולת לחיות ניגודים, להיות גם וגם, לקיים בתוכנו את הקולות השונים שמרכיבים את מלכות ה' בעולם. הקב"ה, כידוע, לא מדבר מהמנורה הטהורה ולא מהמזבח האגרסיבי, הקב"ה מדבר מבין שני הכרובים, מהחלל שבניהם. במקום שיש שני כרובים - חסד ודין, זכר ונקבה, פלוס ומינוס, ניגודים - יש הופעה אלוקית.
כשאמן אומר ״כיבוש״ אבל בא להופיע, זה גילוי שכינה. זאת מורכבות שצריך לאמץ אותה, לרקוד סביבה את ה״הורה״ החדש. זה הרי כל מה שהיה כאן, אמן שרצה לבוא להופיע וכתב שההופעה שלו בסוסיא לא מבטלת את דעתו על מציאות הכיבוש שיש שם, לדעתו. ובמקום זה מה עושים לו? כיבוש?! מישהו אמר כיבוש?! לפתוח עליו באש! בכל הכוח.
מה זה משנה שהוא רצה, למרות ה"כיבוש", לבוא ולהופיע? את מי זה מעניין שהוא אדם ענק וטוב? מי זוכר שזה אותו האהוד שבעדינות ובחן יודע, כמו קוסם, לחבר שמים וארץ, מזרח ומערב, קודש וחול. זה אותו האהוד שבזכות היכולות הללו, ידע לקשור אליו קהלים כל-כך מגוונים. זה אותו האהוד שמסמן יותר מכל את הפריצה הגדולה של הרוח היהודית והאמונית אל מרכז הבמה של האמנות הישראלית. הוא אמר כיבוש?! אחת דתו: להיצלב.
קשה לי עם זה, אבל אני נשאר
באופן פרדוקסלי, זאת הייתה תצוגת תכלית יפה של ההנחה שאכן הכיבוש משחית. משחית את הנחת לראות את האחר, משחית את החופש להקשיב למי שחושב ומתבטא הפוך ממני.
אז נכון שאפשר היה למצוא מילה יותר מדוייקת למצב, ונכון שהמילה "כיבוש" כבר נכבשה על ידי גורמים מסויימים,
אבל אין שום סיבה להתחלחל מלשמוע אותה נאמרת. אין תכלית להתעלמות ממה שהיא מייצגת, ובוודאי שכדאי מאוד להבין שיש כאלה שזאת השפה שבה הם מתארים את מה שקורה כאן.
בוקר טוב אליהו, קום בבקשה, יש איזה 2-3 שמאלנים אי שם שחושבים שזה כיבוש, קשה להם עם זה עד כדי ויתור על הזכות לחיות על אדמת הקודש. ויש עוד אחד, מתקוע הקדושה, עם פאות למהדרין, שקשה לו עם זה מאוד, אבל נשאר, מאמין וסובל בשקט ובכתב.
אני לא מתאפק וחוזר לסכם עם אהוד בנאי האהוד עלי מאוד, שאני כל כך יודע שהאמת והשלום שלו אֱהָבוּ. אני מסתכן ושולף עוד מילה ״אסורה״ לשימוש במחוזותינו - שלום. הסיכון שווה לי רק בכדי לסכם עם המילים העתיקות אותם הוא מבצע באופן המרעיד את כל העולמות: ״למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך״.
לפנייה לכתב/ת 
