הפוסק האחרון: רק צוות יחליף את מרן
הוא יצא נגד הפסיקה האשכנזית המחמירה על אף ההתנגדות החרדית, והתיר את תרומת האברים. אין פוסק כזה בכל העולם, וספק רב אם יוכל לקום עוד. תם עידן, ולכן על הרבנים הראשיים להקים צוות מיוחד, שירכז את כל חבורות הרבנים, כדי להכשיר את הקרקע להכרעות הכרחיות
נאמר בגמרא (בבא-בתרא) שדוד הניח בן כמותו, ולפיכך נאמר עליו "כי שכב דוד עם אבֹתיו" (מלכים א', י"א, כ"א), ואילו יואב לא הניח בן כמותו, ולכן נאמר עליו (באותו הפסוק): "מת יואב שר הצבא". מכאן למדנו נחמה גדולה ומחייבת (שלא מצאתי אמיתית ממנה כשנסתלקו אבי ואמי ז"ל בחודש אחד): מי שהניח "בן כמותו" לא מת, כי אם "שכב עם אבותיו", בעוד מי שלא הניח "בן כמותו" – מת.
שיחד הם שקולים פעמים רבות ל"בן כמותו", ובניו שלו ממשיכי דרכו, וכולם יחד בוודאי שקולים ל"בן כמותו" – ואם כן, פשוט וברור, שייאמר בצדק על הרב עובדיה יוסף כי
"שכב עם אבותיו" בשלום ובכבוד.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
אחרון הפוסקים בדורות האחרונים, הרב עובדיה יוסף זצ"ל, הניח אחריו רבבות בנים ותלמידיהם, והנחיל לימוד תורה על פי דרכו, והם לומדי תורה ויודעי תורה ומרביצי תורה, יודעים לסכם סוגיות רחבות ועמוקות לפי שיטות המפרשים והפוסקים לדורותיהם ולשיטותיהם, ורבים מהם גם יודעים להסביר סוגיות כאלו לציבור הרחב.
במובן זה של ידיעת התורה וסיכומי ההלכה והפסיקה, ללא ספק הותיר אחריו הרב עובדיה אלפים ורבבות,
סיפורי מרן:
הרב עובדיה שלי
יצחק טסלר וטלי פרקש
ילד הרחוב שהפך לדיין, הנערה המבוהלת שנזכרה כיצד העדיף הרב את עדותה על פני אלו של הרבנים, המשפחה שניצלה מכתם ממזרות, והזוג שאכל אתרוג וזכה לנס. הרב עובדיה נגע בחייהם של אנשים רבים, והם מספרים על הרב בעל הנשמה הגדולה שדאג כי מוהל לא יניח ידיים קרות על תינוק
אולם גדלותו העיקרית של הרב עובדיה התבטאה בכושר ההכרעה הנדיר שלו, ובזה, לא רק שלא הניח "פוסק כמותו", אלא שאין כזה בכל העולם, וספק רב אם יכול לקום עוד. תם עידן. זה הפשר וזו המשמעות הנכונה של תחושת היתמות העמוקה, כמו "חורבן בית המקדש".
משנפטר הגרש"ז אוירבך זצ"ל תמו הפוסקים האשכנזים, ומשנפטר הגר"ע יוסף זצ"ל תמו הפוסקים המזרחיים והמערביים. אין גאונות אחרי רב האי גאון. שלוש דוגמאות להכרעות הלכה היסטוריות:
היתר המכירה בשביעית
עוד מעט תשוב אלינו שנת השבע. הפולמוס על היתר המכירה בחקלאות היהודית החדשה בארץ ישראל, החל מיד עם המושבות הראשונות, עוד לפני הרב קוק, בשביעית תרמ"ט (1888-9). בלי היתר המכירה לא הייתה חקלאות יהודית, והערבים היו שולטים בכל מרחבי האדמה החקלאית עד היום. הנס הגדול שחז"ל קראו לו בגמרא (סנהדרין צח) "קץ מגולה" (שהוא סוף החורבן ותחילת הגאולה), לא היה מתחולל בלי היתר המכירה בשביעית.
(צילום: ישראל ברדוגו)
הפוסקים נחלקו לשלוש דעות – המתירים לגמרי, האוסרים לגמרי, והרב קוק, שהתיר רק בתנאים מסוימים ומגבילים, ובעיקר, הדגיש את החובה לבחון מחדש את המצב בכל ערב שביעית. לבי ושכלי עם הרב קוק, שהיה "מרן" עבורנו.
אבל פוסקי הספרדים התירו לגמרי, ואני זוכר היטב את שיעורו של הרב עובדיה לקראת שביעית תשמ"ז, שעיקרו – היתר המכירה טוב ופשוט יותר ממכירת חמץ. גם חמץ אינני מוכר, אבל אינני בעל חנות או מפעל מזון. ומול כל הניסיונות (הנכונים בעיניי) לצמצם את היתר המכירה ככל האפשר, התייצב הרב עובדיה יוסף בכל כוח הכרעתו. בסופו של דבר, רוב החקלאים היהודים הלכו אחריו.
קביעת המוות ותרומת איברים להצלת חיים
שיטת הפסיקה האשכנזית נוטה לצאת ידי כל השיטות שבהלכה, ולכן היא מתיישרת תדיר לפי הנחשבים למחמירים. הרעיון של הסכמת רוב רובם של הפוסקים, נותן כוח לחומרה.
הרבנות הראשית בהנהגתם של הרב שפירא והרב אליהו זצ"ל, בהרכב מחוזק, הכריעה הכרעה היסטורית, ולפיה המוות נקבע בהלכה על פי מות הנשימה (נשימה = נשמה), ומרכז הנשימה הוא במוח. לכן, ברגע שניתן לבדוק מוות בלתי הפיך של הנשימה, הנשמה נסתלקה גם אם הלב פועם. מכאן ההיתר (והמצווה) להשתלת לב, ולהשתלות איברים להצלת חיים.
הרבנות הראשית סייגה את ההיתר בשלושה תנאים, שמשרד הבריאות והרופאים סירבו לקבל. מאידך גיסא, ביקשו הפוסקים האשכנזים שנשארו בספק מהרב עובדיה יוסף, שלא יפסוק בנושא.
יותר מעשרים שנה חלפו (ובכל שנה מתים בישראל כמאה איש ואישה מחוסר איברים להצלה), עד שהצליח ח"כ עתניאל שנלר להעביר בכנסת את החוק לקביעת המוות, שלקח בחשבון את כל סייגי הרבנות הראשית (בניגוד לעמדת רוב הרופאים העוסקים בתחום).
ברגע ההיסטורי הזה, ביקשה סיעת ש"ס את הכרעת "מרן". הרב עובדיה קרא לרופא תלמיד חכם, מגדולי המומחים בתחום, שמע את פרטי הבדיקות הנהוגות כיום, והכריע – ככתוב בתורה (בפרשת נח), כהכרעת הגמרא (יומא פה) והפוסקים עד לשולחן ערוך – כי החיים והמוות תלויים רק בנשימה, ולא בלב. סיעת ש"ס הצביעה בעד החוק (שהשאיר פתח גם למתנגדים), והרב שלמה עמאר כרב ראשי, כתב תשובה ברורה על פי הכרעתו של הרב עובדיה יוסף.
הציבור הדתי והחרדי ברובו עוד לא קלט שהשאלה כבר הוכרעה, וכל מי שרוצה לנהוג כתורה וכהלכה חייב להציל חיים על ידי תרומת איברים, לאחר קביעת המוות של מרכז הנשימה במוח. זו גם הזכות הגדולה ביותר לנפטרים, להציל חיים בגופם, ביום הדין.
עליית יהודי אתיופיה
ממשלות ישראל (מאז קום המדינה) סייעו במעט ליהודי אתיופיה, אך היססו מלהעלות אותם, גם בגלל מערכות היחסים עם שליטי אתיופיה, אבל בעיקר בגלל הספק הנורא על זהותם ויהדותם. רוב הרבנים לא יצאו מן הספק הנורא, ואף העמיקו אותו.
אחד ויחיד, הרב עובדיה יוסף, שחקר ובדק ושאל את המעטים שעלו, נאחז בתשובת הרדב"ז (מגדולי הפוסקים במצרים ובצפת לפני כ-400 שנים), וקבע, שעדת "ביתא ישראל" באתיופיה הם יהודים. אולם בכך לא היה די, כי הרדב"ז בתשובתו החמיר בשאלת הנישואים עם בני העדה, דווקא מפני שהם יהודים, באשר גט על פי ההלכה אין להם, ולכן התעורר חשש חמור לכשרות ייחוסם.
אולם הרב עובדיה יוסף לא נח ולא הרים ידיים – הוא בדק את כל מנהגי הנישואים והפירוד אצל בני העדה, והתברר לו מעל לכל ספק, שגם קידושין לפי הלכת חז"ל אין להם, ואת אותו הקשר שהם יוצרים בין בני זוג, הם מפרקים בפירוד. לפיכך, הכריע הרב עובדיה יוסף כי בני "ביתא ישראל" העולים מאתיופיה הם יהודים כשרים לכל דבר.
גם כאשר החמירה הרבנות הראשית דאז, ודרשה "גיור לחומרא" מפני החשש של עבדים אתיופיים נוכריים שהשתחררו ונטמעו ביניהם במשך הדורות, והעדה כולה נעלבה קשות והפגינה מול הרבנות, הכריע הרב עובדיה לבדו, שאין הכרח להחמיר עימהם.
הרב יצחק יוסף - ההכרעה האחרונה של הרב עובדיה
איש אחד קבע הכרעה היסטורית, וממשלות ישראל והעולם הרבני התיישרו מאחוריו. כמעט כל יהודי אתיופיה עלו ארצה – זה לא מכבר נסגר המחנה בגונדר. בני העדה העולים מאתיופיה ועם ישראל כולו חבים חוב עמוק לפוסק ענק – החכם עובדיה יוסף זצ"ל. נס כזה לא קרה בישראל מאז משה רבנו. דמעות בעיניים. היינו כחולמים.
כיוון שאין שום אדם יחיד שיוכל להכריע הלכות כמו הרב עובדיה זצ"ל, וכיוון שעוד טרם שקעה שמשו כבר החלו לקום חבורות של רבנים שמקיימים ביניהם ובתוכן דיונים שוטפים בכל השאלות העומדות על הפרק – לכן אני מציע, שכבוד הרבנים הראשיים הנבחרים יקימו צוות מיוחד, שירכז את כל חבורות הרבנים, ויקבל מכולן חוות דעת מגובשות בשאלות הגדולות והקטנות העומדות על הפרק, כדי להכשיר את הקרקע להכרעות הכרחיות. גם כל אדם מישראל יוכל לחוות דעה ולהשפיע, ותשועה ברוב יועץ.
אני מתפלל מעומק הלב, שה' ישלח ניחומים מן השמים למשפחת יוסף האבלה, ובמיוחד לרב הראשי לישראל, הראשון לציון הרב יצחק יוסף שליט"א, שבחירתו היא ההכרעה האחרונה של הרב-החכם עובדיה יוסף זצ"ל, וייתן ה' לו כוח לשאת בעול ההכרעה והפסיקה בהלכה לכל עם ישראל, שרק אז יתקיים בנפטר הגדול שהניח ממש "בן כמותו", ויוכל לנוח בשלום על משכבו עם אבותיו, כלשון הגמרא.
לפנייה לכתב/ת 
יחיד בדורו. הרב עובדיה יוסף
צילום: קובי גדעון, פלאש 90
הרב יואל בן-נון
צילום: שאול גולן
מומלצים
