"מצב האומה": איזה כיף שהם חזרו
העונה השביעית של "מצב האומה" נפתחה בערב בניו יורק שכולו שנינות וסאטירה בועטת, בתוספת פרצי ילדותיות של גורי אלפי, זיופים של אורנה בנאי והגיגיה של ג'ואן ריברס על משה רבנו. תחילת העונה אולי מלוטשת קצת יותר מדי, אבל אריאנה מלמד כבר מחכה לתוכנית הבאה
"אנחנו התזמורת על הטיטאניק... מוכרי הקרטיבים בזמן צונאמי... הסוכריות הקופצות בסעודה האחרונה", אמר ליאור שליין ברגע מבריק במיוחד, מתוק מריר בפתיחת העונה השביעית של "מצב האומה", ששודרה אמש (ג') ברשת - ערב שכולו זיקוקים של שנינות וסאטירה בועטת, מרוככת בפרצי התיילדות של גורי אלפי ובשירה הזוועתית של אורנה בנאי. איזה כיף שחזרו. איזה נס שיש עוד עונה. ואיזו פתיחה מדהימה.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"מיס עולם האמיצה": תודה לך, דמות מופת
"בייבי בום": לידה היא סיפור חזק
גם אוהביה הגדולים של "מצב האומה" חשו בעונה האחרונה שאולי הכל נהיה קצת קאמרי מדי, כמו שירת א-קפלה מדויקת, עם הרמוניה מצוינת וכל מה שצריך, אבל האוזן משוועת לאיזה כלי שילווה אותה. עבור האוהבים הללו חירפו ארבעת המצחיקנים – שליין, גלילי, בנאי ואלפי – את נפשותיהם ויצאו לניו יורק להגג על מותה הקרב של המדינה היהודית ועל יחסי ישראל ארצות הברית בעידן הגירושין, בתוספת ממתק משובח בדמות עשר הסיבות שבגללן הקומיקאית בת האלמוות ג'ואן ריברס אוהבת את ישראל (ספוילר למי שלא ראה: יוסף וכתונת הפסים הצבעונית? גיי).
וכמה יפה ניגנה התזמורת על הטיטאניק. שיר הפתיחה, "התאבדות היא דרך", מסכם את תהומות הפסימיות בחן:
"רצינו אך זאת אגדה
ותקוותנו כן אבדה
אז באנו לסיבוב פרידה
ומניו יורק – למצדה!
התאבדות היא דרך
עם גאווה וערך
ותאשימו רק את עצמכם
וגם אנחנו נאשים אתכם".
אבל דקה לפני שהם סוגרים את המדינה ומשליכים את המפתחות לאוקיינוס, הוגיה ויוצריה של "מצב" מטנפים קצת על אמריקה וגם על המולדת: "נורא מסוכן כאן, כל הפושעים שלנו פה", אמר גורי, ובנאי תהתה: "איזו מדינה גיי פרנדלי אתם? אתם אפילו לא משתתפים באירוויזיון", ועינב גלילי הסבירה: "באמריקה התלמידים צריכים לנסוע באוטובוס מביצפר הביתה. בארץ אבא של אייל גולן בא לקחת אותך, עד הבית. של מישהו".
ופתאום משום מקום הגיחה ג'ואן ריברס. לא על הבמה, אלא בראיון ערוך שבו מובהר כי היא כה זקנה עד שיצאה עם משה רבנו, שמחוץ למיטה נראה רע מאוד בסנדלים, והיה איש נחמד אבל זקוק למקלחת. האישה הזאת, אחת מאלילותיו של כל סטנדאפיסט באשר הוא, ניחנה בטיימינג מופתי להומור שחור וגם בפה ג'ורה, וכשהתבקשה לתת עשר סיבות למה היא כל כך אוהבת את ישראל, פתאום אפשר להיות אופטימיים, כי – כמו שאמר שליין – "צחוק הוא התרופה הכי טובה", אבל "בישראל אסור לקחת אותה מהאתיופים - כי הצחוק שלהם מידבק".
הכל מלוטש מאוד. אולי טיפ טפה מלוטש מדי, ואולי זו רק החגיגיות של פתיחת עונה, שבה יש מטבע הדברים חומרים רבים מסוג "הכינותי מראש" ופחות רגעי גאוניות שנולדים מתוך דחיפות, חרדה ואין ברירה. הגגים הפיזיים של גורי היו הפעם אתנחתות מבורכות בין פרץ שנינה למשנהו. יוני בלוך (האחראי למוזיקה) יכול היה לתרום קצת יותר למעברים, ונבלע בתסריט, אבל כולם עד אחד התעלו על עצמם בקטע שהוקדש ל"יהודי האחרון", שצמח במוחות המופרעים והנפלאים של יוצרי התוכנית בעקבות סטטיסטיקה מבהילה על התבוללות. הם החליטו שהיהודי האחרון יושב באולם, ודיברו אליו בכנות: "זה צריך לעודד אותך שנשארת לבד, בשביל נוסע אחד לא יוציאו רכבת".
הדיכאון המצחיק הזה לא מנע מהרביעייה לנסות ולשכנע את היושבים באולם בניו יורק לשוב הביתה בטיעונים נפלאים, כי הרי רק בישראל הרווחים כלואים והטייקונים מסתובבים חופשי. לבסוף שרו את "חולון, חולון" לצלילי "ניו יורק, ניו יורק" של סינטרה ועוד אלף מבצעים. והיתה שם שורת מקהלה אמריקנית נאה מנופפת רגליים, כמו שצריך, כמו שנחמד לעשות בערב חגיגי, רגע לפני שהמציאות מכה לכותבים בפנים ומוציאה מהם את המיטב.
שלישי הבא, אחרי שאחרון המתמודדים המרגשים ב"משחקי השף" ייצא עם דמעות – קבענו? כי הצחוק הוא התרופה הכי טובה, "אבל רק באור עקיבא. בקיסריה יש אנטיביוטיקה".
