"אקסטרים מייקאובר": סינדרלה מזדקנת

יש סדרות טלוויזיה שלא מתבגרות. "אקסטרים מייקאובר", התוכנית שתשפץ לכם את הבית ואת החיים, שהעונה השנייה שלה עלתה אתמול (ג') בערוץ 10, היא פורמט שבאופן מוזר נולד זקן, ומאז הוא נשאר כזה וסירב להתקדם עם רוח הזמן. 

ביקורות טלוויזיה נוספות:

"עממיות": מקללות כי הן מזרחיות

"מצב האומה": איזה כיף שהם חזרו

"בייבי בום": לידה היא סיפור חזק

קשה, קשה היום לצפות בתוכנית מהסוג של "אקסטרים מייקאובר", בלי להתכווץ כל שתי דקות מול מניפולציה רגשית פגת תוקף, מהסוג שכבר בעשור הקודם הייתם מרחרחים בחשדנות לפני שהייתם טועמים. "אקסטרים מייקאובר" היא שריד לתוכניות ריאליטי עתיקות, מהימים שבהם דשדשנו בחוסר מודעות חמים בכל מה שקשור באופן שבו הטלוויזיה מספרת לנו סיפור. הימים שבלענו ברצון את אגדת הסינדרלה – הבית ישופץ, הטלוויזיה תגדל, כלי הרכב יינתן, הנישואים יוצעו, כל הבעיות תפתרנה והחיים ישתנו לנצח. מזל שעדיין קל כל כך לשמח את האנשים הפשוטים.

משמחים את האנשים הפשוטים(צילום: ורד אדיר)

"אקסטרים מייקאובר" היא יצירת מראין עין, רוב הזמן לא מאוד מעודנת, של מעשייה עם סוף טוב. דוכן הממכר הזה קצת לוחץ, בעיקר בנקודות שבהן ההפקה מעצבת את חייהן של שלוש הבנות מחדש, לא תמיד באופן שמתאים למציאות שלהן, אלא יותר לזה שמתאים לפנטזיה. מכניסה דקורציה פריזאית לבנות שחופשה בטבריה היא עבורן חלום, מארגנת מחדש את אלבומי התמונות שלהן (לא לשכוח את התמונות מיום הכיף!), בונה עבורן מציאות אחרת, מצניחה אותן לחיים שהן לא בדיוק שלהן. "זה בית אחר לגמרי", אמרה אחת מהן, וצדקה. הכל צועק הבטחה לחיים אחרים, חדשים, טובים יותר. אין תקן לציניות ב"אקסטרים מייקאובר", סינדרלה עם תוכן שיווקי.

"אקסטרים מייקאובר". מעצבים את הבית בהתאם לפנטזיה(צילום: הדס פרץ)

ברור שגם אני דמעתי מול הסיפור של האחיות שושן. גיבורות צנועות של סיפור חיים נוגע ללב, שמיישמות ביום יום

שלהן אידיאלים אנושיים כמו תמיכה הדדית, חריקת שיניים שקטה, מציאת כוחות להמשיך הלאה למרות הכל. מגיע להן, על זה אין ויכוח. מגיע להן לקבל יותר מהחיים האלה, ואת הצדק שלא עשה הגורל, תעשה ההפקה.

אנחנו אולי צופים פאסיביים בכל היופי הזה, אבל אנחנו גם נותנים (מה, לא תיחשף לכמה פרסומות תמורת הזכות לקיים מצווה?) ולכן כל אסירות התודה הזאת מיועדת גם לנו. הפנים המופתעות, הדמעות, ההתנשמות, כל מה שמסמן לנו שליבו של מישהו פה עולה על גדותיו, ושהוא לא מאמין שכל הטוב הזה קורה לו. אנחנו מצפים לזה, תובעים את זה (נו, את מופתעת? את שמחה? את מתרגשת? אפשר חיבוק?) זה המעט שבני המזל האלה יוכלו לעשות למעננו אחרי שעשינו עבורם כל כך הרבה. אנחנו, האנשים מהטלוויזיה, המתנה שנותנת ונותנת ולא מפסיקה לתת. אבל מה לי כי אלין. אין תקן לציניות בתוכנית כזאת, ואם נמנעתי מלהפקיד אותה בכניסה, חיסלתי את הסיכוי שלי להתמסר וליהנות ממנה.

עמוס תמם. שילוב מנצח של עממיות טבעית ורהיטות לא מתנשאת (צילום: הדס פרץ)

העונה השנייה של "אקסטרים מייקאובר" עדיין רחוקה מאוד מהמקור (היא מתעניינת הרבה פחות בעיצוב והרבה יותר

בצד האנושי, והבית לא נבנה מחדש, כי מה לעשות - זאת עדיין ישראל), אבל היא השתפרה מעט מהראשונה ולו בזכות העובדה שאת המפתח מוסר עמוס תמם, שילוב מנצח של עממיות טבעית ורהיטות לא מתנשאת (תחסכו ממנו את הדקלומים, תנו לו לדבר), ולא ענבל אור המלוטשת מהעונה הקודמת. וגם שמירה על שלמות הפרק הראשון במקום שני החלקים בעונה הקודמת לא הזיקה.

האחיות שושן ימשיכו לגור באחוזה שלהן במגדל העמק, לחיות את חייהן המעוצבים מעט יותר, בתקווה שהמשפחה המורחבת תבקר יותר בבית שראו בטלוויזיה. לא בטוח שהחיים שלהן ישתנו, שלכם בטוח לא, אבל לפחות זכיתם לשעה עתירת דמעות שהן המקלחת של הנשמה.