מריצים אחורה לאוסקר: "כוח משיכה"
התחנה האחרונה במסע שלנו בין המועמדים לאוסקר נמצאת מחוץ לאטמוספירה - עם "כוח משיכה". לבמאי אלפונסו קוארון כבר כמעט מובטח פרס, אבל האם גם סרטו ייקח את הפסלון החשוב מכולם?
במאי: אלפונסו קוארון.
שחקנים: סנדרה בולוק, ג'ורג' קלוני, אד האריס (בקולו), פהלדוט שארמה (בקולו) ואיימי וורן (בקולה).
מפיקים: אלפונסו קוארון ודיוויד היימן.
תסריט: אלפונסו קוארון, יונאס קוארון וג'ורג' קלוני.
מוזיקה: סטיבן פרייס.
צילום: עמנואל לובצקי.
עריכה: אלפונסו קוארון ומארק סנגר.
מועמד לעשרה פרסים: הסרט הטוב ביותר, הבמאי, השחקנית, צילום, עריכה, פסקול, תפאורה, עריכת סאונד, מיקס סאונד ואפקטים ויזואלים.
תקציר העלילה כמו שאנחנו מבינים אותה
גיחות לחלל, בשביל מה זה טוב? זה יקר, זה מסוכן, זה קרוב מאוד לקצה גבול היכולת של האנושות, ולא בטוח עד כמה זה באמת משרת אותה. אפילו נאס"א כבר החליטה להשבית את מערך המעבורות שלה לטובות גשושים מכניים שיעשו עבורה את העבודה המלוכלכת. ובכל זאת, בימים אלה - 53 שנים אחרי פריצת הדרך האמיצה של הקוסומנאוט הרוסי יורי גאגארין - צצה לה תופעה חדשה של תיירות חלל. חקר מאדים, אורנוס ופלוטו אאוט, פיקניק לאור הילתם הזורחת אין.
עוד במדור מריצים אחורה לאוסקר :
- 12 שנים של עבדות
- חלום אמריקאי
- נברסקה
- קפטן פיליפס
- מועדון הלקוחות של דאלאס
- פילומנה
- הזאב מוול סטריט
- היא
ואנחנו פה על הקרקע הבטוחה של כדור הארץ, מתקשים להבין את המשוגעים האלה, מיליארדרים שמשלמים סכומי עתק ברובלים רוסיים או יואנים סיניים כדי לשהות מחוץ לאמוספירה - כמעט 600 ק"מ מעל לראשנו השפויים. ואולי בעצם אנחנו מקנאים. עזבו אתכם מהמירוץ לחלל, הסביבה הזרה והמוזרה כל כך היא עוצרת נשימה - עם, וכמובן שבלי, מסכת החמצן על הפנים. ואנחנו פה, הכי קרוב שנגיע לשם זה הסרט "כוח משיכה". ככה זה, אין צדק בעולם. בקושי ירח.
"כוח משיכה" של הבמאי המכסיקני אלפונסו קוארון הוא פלא קולנועי נדיר, חלוצי וגם אמיץ. כמעט כמו גיחת החלל של גאגארין, שבאפריל 1961 הפך לאדם הראשון שחצה את גבולות אטמוספירת כדור הארץ. הסרט אולי מצומצם מבחינה נרטיבית, אך הוא מרחיב את היריעה החזותית והתודעתית שלנו מול המסך. בעצם אנחנו ניצבים בפני סימולטור המדמה לנו את מערכת השמש, ואותנו הצופים במרכזה. זהו ניסוי חושי חסר תקדים, כמעט אינטראקטיבי.
מי שאמורה להיות המצפן בתוך הוורטיגו הקוסמי הזה, היא הטירונית של נאס"א, ד"ר ריאן סטון (אותה מגלמת סנדרה בולוק) - גיבורת הסרט, שהיא כמעט הדמות היחידה המופיעה בו. היא נמנית על צוות תחנת החלל אקספלורר, בפיקודו של האסטרונאוט הוותיק מאט קובלסקי (ג'ורג' קלוני) שהחלל החיצון הפך לסביבה הטבעית שלו. יש להם שותף שלישי בשם שאריף (פהלדוט שארמה), אבל הוא זניח, נצפה מרחוק ונוכח רק בקולו. מותר להגיד שהוא יימחה מעל המסך מהר מאוד.
אה כן, וישנם גם האנשים שמפקחים על המשימה אי שם מיוסטון. הם נמצאים בקשר תמידי עם שלושת חברי הצוות. בראש מרכז הבקרה אד האריס בקולו הבוטח, כמו השגחה עליונה, או תחתונה - תלוי במסלול. הוא זה שמבשר להם על האסון הקרב: לווין רוסי שפוצץ גרם לתגובת שרשרת קטסטרופלית, וחלקיו נפוצו לכל עבר. הם פוגעים באקספלורר ומשביתים אותה. סטון וקובלסקי נותרים כבני אנוש ללא עוגן, זעירים וחסרי משמעות מול היקום העצום העוין שסביבם. הקשר עם יוסטון ניתק, קולו של האריס נדם, וגם אלוהים שותק. אי אפשר לבנות עליו.
העלילה של "כוח משיכה" - כי בכל זאת חייבת להיות אחת כזאת - מתלווה למאבק ההישרדות המפרך של ד"ר סטון, עם ובלי קובלסקי, האובי וואן קנובי הפרטי שלה. היא מחלצת מעצמה עוצמות אדירות, כוח החיים שלה - כוח שלא ניתן להתעלם ממנו גם כשהיא צפה כחלקיק חסר משמעות בין גופים כבירים, שכאילו משחקים ביניהם. מתגוששים ומתאזנים מתוקף כוח המשיכה. סטון, קובלסקי, וגם אנחנו איתם, מצליחים למקם את עצמנו מחדש ביקום - לא הכל סובב אותנו, מתברר.
באמצעות אפקטים ויזואליים מרהיבים, תלת ממד משובח (שלעיתים נראה כאילו חושף בפנינו ממדים נוספים שלא הכרנו), ומסך איימקס ענק, יוצר קוארון תחושת מרחב לא מוכרת, מרחפת, עבורינו הצופים. החוויה הגדולה מהחיים גולשת מהיקום העצום והאינסופי אל תוך זה הפרטי שבראשנו. היא חורגת מהתפיסה החזותית והקולית שלנו, ומחדדת כל המערכת החושית והתודעתית שלנו. לפחות עד לסופו המרגש של הסרט.
כיבוש החלל היה חלום לאומי עבור המעצמות, וגם אישי עבור גאגארין, אלן שפרד, ג'ון גלן, ניל ארמסטרונג, אילן רמון שלנו ואסטרונאוטים רבים אחרים, ידועים יותר או פחות. מי שכבר היה שם, סיפר תמיד על החוויה המזככת של צפייה בכדור הארץ מבחוץ. אולם מה שפחות מדובר עליו, והסרט מצליח להמחיש - ולו במעט, היא תפיסת המרחב. הערבול התחושתי הזה. לא עוד מבט ממוקד בכדור הכחול הבוהק הזה, שהוא הבית שלנו. אלא מה שקורה למעלה, למטה, בצדדים, וגם פנימה עמוק עמוק בנפש האדם, שמגלה עד כמה הוא אפסי ביקום. ומצד שני, עד כמה היקום הזה חסר תוקף בלעדיו.
מה למדנו
עכשיו כבר באמת שלא צריך לשלוח בני אנוש לחלל.
למה יצליח
"כוח משיכה" הוא פריצת דרך קולנועית. הוא לא רק מגשים חלומות של אסטרונאוטים וואנאביז וצופים פשוטים כאחד - הוא מזקק פנטזיות של קולנוענים שאפתניים כמו שאף אחד אחר לא הצליח לעשות. יש פה הרפתקה נועזת שראויה להוקרה מצד הוליווד, והוליווד עצמה יודעת את זה. פרס הבמאי כמעט ומובטח לאלפונסו קוארון, וזה ידוע לכל. זה לא מחייב את בוחרי האקדמיה להעניק לו את פרס הסרט הטוב ביותר, אבל זה בהחלט מקדם את הסיכויים באופן משמעותי.
למה ייכשל
יש מי שמשייך בשגגה את הסרט כמדע בדיוני - ז'אנר שלמרות שהניב כמה מיצירות המופת הגדולות של הקולנוע ("2001: אודיסאה בחלל", "מלחמת הכוכבים", "בלייד ראנר"), נחשב לבעל חשיבות פחותה. "12 שנים של עבדות" וגם "חלום אמריקאי" הן דרמות תקופתיות וככאלה מחניפות יותר לטעם השגרתי של הבוחרים, ועל פי תקדים "אווטאר" (שהפסיד במירוץ לדרמה "מטען הכאב" הלקוחה מעולמנו שלנו), עדיפות האוסקר היא לשמרנות - לא בהכרח לחדשנות.
בינינו, סביר להניח שלו היתה יצירתו המהפכנית של ז'ורז' מלייס "המסע אל הירח" (1902) עומדת לבחירת האקדמיה, סיכוייה היו פחותים מהדרמה "הוגו" של מרטין סקורסזה (2011) שנעשתה בהשראת חיי הבמאי הצרפתי. תוסיפו לכך שהחלק העלילתי של ב"כוח משיכה" זניח ותקבלו טיעונים מספקים מצד הבוחרים למנוע ממנו את האוסקר, ולפצותו בקטגוריות הטכניות של פרסי האפקטים, הצילום והסאונד.
הימור
אמנות הקולנוע נתונה במשבר יצירתי, וגם בהוליווד יודעים זאת. סרטו של קוארון יכול לחלץ אותה, וגם להרוויח לא מעט כסף. ועל כך גם מגיע לו פסלון הזהב הגדול. ואפשר להמר שהוא אכן יזכה בו.
