מריצים אחורה לאוסקר: "חלום אמריקאי"
בשחזור המסוגנן לפרשת עוקץ משנות ה-70, משתלבים יחד קווים לדמותם של הגיבורים, שלובשים ופושטים זהויות ומצביעים על עצמם ועל כולנו כשקרנים. עשר מועמדויות הן הבעת אמון בבמאי דיוויד או. ראסל ובצוות השחקנים של "חלום אמריקאי". התקווה תתממש, או שמדובר בהונאת אוסקר?
במאי: דיוויד או. ראסל
שחקנים: כריסטיאן בייל, איימי אדמס, ברדלי קופר, ג'ניפר לורנס, ג'רמי רנר, לואיס סי.קיי, רוברט דה-נירו, מייקל פנייה, ג'ייק יוסטון ושיי וויגהאם
מפיקים: צ'ארלס רובן, ריצ'רד סאקל, מייגן אליסון וג'ונתן גורדון
תסריט: דיוויד או. ראסל ואריק וורן סינגר
מוזיקה: דני אלפמן
צילום: לינוס סנדגרן
עריכה: ג'יי קסידי, קריספין סטרת'רס ואלן באומגרטן
מועמד לעשרה פרסים: הסרט הטוב ביותר, בימוי, שחקן ראשי, שחקנית ראשית, שחקן משנה, שחקנית משנה, תסריט, עריכה, תפאורה, תלבושות.
תקציר העלילה, כפי שאנחנו מבינים אותה
את פני הצופים ב"חלום אמריקאי" מקבל כריסטיאן בייל כשהוא מול המראה, מנסה לסדר את שערו. התסרוקת המפוזרת שלו דורשת ארגון מחדש. הוא מעביר מצד לצד שאריות ממה שהיתה פעם הבלורית שלו, בניסיון לכסות את מצחו החשוף והבוהק. הקרחת המפוארת שבמרכז ראשו דורשת טיפול רציני יותר בדמות רצועות שיער שהוא מדביק אליה. השוט הזה, שמגחיך את באטמן שלנו, מכתיב את הטון הקומי של הסרט. אך יש פה גם הנחייה להמשך: עלילת הסרט, ממש כמו התסרוקת, מנסה לכסות על פערים, לטשטש פגמים, להלוות בריבית בלי להחזיר. ובסוף יש לנו בלגן.
עוד במדור מריצים אחורה לאוסקר :
הדרמה התקופתית המסוגננת של דיוויד או. ראסל סובבת סביב פרשייה מוזרה מסוף שנות ה-70, במהלכה הופללו פוליטיקאים אמריקנים רבים בלקיחת שוחד ובעברות נוספות. את המבצע הובילו סוכני ה-FBI בסיועו של הנוכל הניו יורקי מלווין וויינברג, שגויס לעניין בעל כורחו - כשאיומי מאסר מעל ראשו. משיתוף הפעולה הלא שגרתי הזה נוצרה מורשת הקרב של פרשיית "אבסקאם", וגם הסרט "חלום אמריקאי".
אבל ראסל לא מסתפק בשחזור האירועים ההיסטוריים - זה לא אתגר רציני דיו לבמאי בעל הקול הייחודי, שהפך לאחד מבניה האהובים של הוליווד. הדמויות בסרטו מרמות אחת השנייה, חותרות אחת תחת השנייה, לובשות ופושטות זהויות - כדרך חיים. פשוט כדי לשרוד. מאחורי הקלעים של המבצע המתגבש יש המון שקרים, זהויות בדויות, יחסים אישיים מתוחים, בגידות ותקיעות סכינים בגב. זה לא תמיד עניין מקצועי, אפילו לא תחביב. אלו הם בני אדם. אמריקנים, ובכלל.
העלילה שעוצבה על ידי ראסל והתסריטאי אריק וורן סינגר, מתרכזת בשלוש דמויות שהינדסו את "אבסקאם": הנוכל המתוחכם אירווינג רוזנפלד - בן דמותו של וויינברג, ויהודי תחמן כמוהו (בגילומו של בייל המצוין) ואהובתו ושותפתו לפשע סידני פרוסר, המתחזה לליידי בריטית בשם אדית גרינסלי (איימי אדמס). הצלע הנוספת בשילוש הלגמרי לא קדוש הזה הוא ריצ'י דמסיו, סוכן FBI צעיר שמפעיל את השניים (ברדלי קופר). הוא נחוש ללמוד מהם את אמנות ההטעייה וההונאה, ולהיעזר בה תוך התקדמות בהררכיה של הארגון אותו הוא משרת. השלושה עובדים יחדיו, בלי יותר מדי אמון.
כך נוצר מאזן עדין של רמאים - אין פה הסכמים ג'נטלמנים, וגם אם יש, אף אחד לא מבטיח שאלו ימולאו. באופן מפליא, המכניזם הזה של "כולם מרמים את כולם", ואפילו את עצמם, עובד בסופו של דבר. ההונאות הקטנות והגדולות, הטוויסטים ושינויי הכיוון, מחייבים גמישות מכל המעורבים. והם, הסתגלנים, הרצים למרחקים קצרים, שורדים - כך או כך. דווקא אלו הישרים והמחוייבים, בעלי המוסר הנוקשה, רצי המרתון, אשר נחושים לחתור קדימה אל המטרה מבלי להביט הצדה - דווקא הם אלו שנופלים בפח.
כזה הוא ראש עיריית קמדן שבניו ג'רזי, קרמיין פוליטו (ג'רמי רנר), פוליטיקאי נערץ והגון בסך הכל, אשר ביקש לקדם את הקמת בתי הקזינו באטלנטיק סיטי לטובת תושבי האזור, וסיים בכלא. לתוך הקלחת הזו נגררים גם היחסים האישיים של המעורבים, וביניהם אשתו הקנאית של רוזנפלד (ג'ניפר לורנס), שבעצמה מתמרנת את בעלה המרוחק וסוחטת אותו, תוך שימוש בבנם. ככה זה, גם לנוכלים יש רגשות. ותמיד יהיה מי שינצל את זה. זה בסדר, ממש כמו כולם.
כי כך זה בסרט, וגם בחיים. בעצם כנראה שכולנו רמאים, בקטן או בגדול. כולנו שקרנים, מקצועיים או חובבנים. ההגונים ביננו ראויים להערכה, אבל סביר להניח שהם לא באמת כאלה. ואם הם באמת כאלה - שיהיה להם בהצלחה. חלום אמריקאי זה לא. שטחי זה כן, אבל זה מה שמכריע היום, וגם אז לפני ארבעים שנה.
כנות? גילוי לב? בדרמה המסוגננת שלפנינו הלבוש משנה יותר. גיבורנו הנוכלים (אלו מטעם המדינה, ואלו שמטעם עצמם) ניחנו כולם בחוש אופנתי מפותח, לפחות בסטנדרטים של שנות ה-70. וגם זה לצורך הסוואה והטעיה. סינדי חובבת מחשופים נדיבים במיוחד שנועדו לפתות את הקורבנות ולמשוך את תשומת לבם ממה שחשוב באמת. ריצ'י חובב חליפות קטיפה מגונדרנות ומקפיד לתחזק תלתלים בשערו. ועל התסרוקת המסובכת של אירווינג כבר דיברנו בהתחלה. כמו כל הסיפור הזה, גם פה רב הנסתר על הגלוי, ובסוף הכל נדבק איכשהו - למרות הבלגן שבדרך.
מה למדנו?
כריסטיאן בייל הוא שחקן אדיר ומסור - רק כך אפשר להסביר איך הפך פטריק בייטמן הנאה, החטוב, והמטופח מ"American Psycho" לאירווינג רוזנפלד הכרסתן, השעיר והרופס מ"American Hustle".
למה יצליח?
כבר כמה שנים שראסל בן ה-55 מסומן כזוכה אוסקר עתידי, ולאחרונה יש לו מנוי קבע עם כמועמד לפסלון. סיכוייו להשיג אותו סוף סוף לא רעים,
וזאת בעיקר בגלל ההופעה האדירה של שחקניו. כוחו הגדול של "חלום אמריקאי" ביכולת של כוכביו לפשוט ולעטות על עצמם דמויות הפכפכות, ערמומיות וגם נוירוטיות, וקשה לחשוב על אנסמבל מוצלח יותר. אדמס, לורנס, קופר ובייל מועמדים בקטגוריות המשחק. לצערו של השחקן הראשי, עד שהוא כבר משמין לצורך תפקיד - הסחף בכיוונו של מקונוהיי הכחוש ב"מועדון הלקוחות של דאלאס" גדול מדי ויבטל את ההופעה המעולה שלו.
הבמאי מוערך וצוות השחקנים הנערצים נותנים נקודת זינוק מצוינת לפרס הגדול ביותר. בהתחשב בתסריט האינטליגנטי שמתבסס על מקרה הזוי שקרה באמת, הסיכויים טובים אף יותר. זכייה תהייה מפתיעה פחות מזכיית "ארגו" בשנה שעברה. הרי בסך הכל שני הסרטים מזכירים אחד את השני, והעלילה אף מתרחשת במהלך אותה תקופה.
למה ייכשל?
בשנה אחרת יתכן כי "חלום אמריקאי" היה מועמד ודאי לניצחון, וכך הוא נראה בחלקים מהמירוץ, ובמיוחד אחרי גלובוס הזהב. עם זאת, "כוח משיכה" ו"12 שנים של עבדות" צוברים תאוצה לאחרונה - אל קו הסיום הם מגיעים עם מומנטום גדול יותר.
ההימור
התחרות קשה מדי, ודיוויד או. ראסל יצטרך לחכות הזדמנות הבאה שלו. הוא יכול להתנחם בזה שהיא בטוח תגיע, ובקרוב.
