מריצים אחורה לאוסקר: "מועדון הלקוחות של דאלאס"
מי הגיבור האמיתי ב"מועדון הלקוחות של דאלאס" - הרדנק שהתנער מההומופוביה שלו, או נגיף האיידס שהביא לשינוי האישי והחברתי? פרס השחקן רשום כבר על שמו של מת'יו מקונוהיי, אבל מה לגבי הסרט כמכלול? סופרים לאחור עם הסרטים המועמדים לאוסקר
במאי: ז'אן מארק ואלה.
שחקנים: מת'יו מקונוהיי, ג'ארד לטו, ג'ניפר גארנר, גריפין דאן, סטיב זאהן, דניס או'הייר וקווין רנקין.
מפיקים: רובי ברנר ורייצ'ל ווינטר.
תסריט: קרייג בורטן ומליסה וואלאק.
מוזיקה: אנטון מון.
צלם: איב בלנז'ה.
עורכים: מרטין פנסה וז'אן מארק ואלה.
מועמד לשישה פרסים: הסרט הטוב ביותר, שחקן ראשי, שחקן משנה, תסריט מקורי, עריכה, איפור.
תקציר העלילה, כפי שאנחנו מבינים אותה
כשסוקרים את הרצף האבולוציוני הפתלתל והמקוטע של החיים עלי אדמות, קשה לזהות שני גורמים רחוקים יותר מאשר בני האדם והנגיפים. בעוד שבני האנוש התברכו בעושר פיזי ומנטלי, יצירה, חשיבה, והגיון ומתכנסים במבנים חברתיים, הנגיפים מתנהלים בלי שכל או מודעות, על פי מנגנון פנימי עיוור, ואפילו לא נחשבים ליצור חי. אינטראקציה עם הסביבה? זה תלוי בכימיה - פשוט כך, לא כמטפורה. ובכל זאת, לאותם נגיפים יש השפעה אדירה עלינו.
עוד במדור מריצים אחורה לאוסקר :
חכמים וטובים ככל שנהיה - אנחנו ש"נוצרנו בצלם אלוהים" - נאבקים בטפילים מיקרוסקופיים שמאיימים להחריבנו. נגיפי השפעת, הקדחת, הדבר, המגיפה השחורה, האבעבועות השחורות, ועוד ועוד. כולם המיתו המונים לאורך השנים, ובמקביל הכתיבו שינויים כבירים בהרכב האוכלוסיה והדרך בה היא מתחלקת - בין העיר לכפר, בין נשים לגברים, בין דתיים לחילונים, בין עניים לעשירים. וכך גם במקרה של סטרייטים והומוסקסואלים, כפי שמעיד סיפורו האישי של רון וודרוף, שנפרש בפנינו ב"מועדון הלקוחות של דאלאס".
וודרוף - אותו מגלם מת'יו מקונוהיי במסירות ראויה להערכה (וזו לבטח תגיע בדמות פסלון אוסקר לשחקן הטוב ביותר) - היה בסרט, וככל הנראה גם במציאות משנות ה-80 עליה מבוסס הסרט, חשמלאי טקסני מחוספס ושחצן שהיה נגוע במחלת השוביניזם והגזענות. חייו שילבו בין רודיאו, זונות, סמים ואלכוהול - תחומי העניין המרכזיים שלו. מדי פעם היה נוהג לתבל אותם בניבולי פה ודברי נאצה נגד הומואים, דבר שבשיגרה באמריקה אכולת החשדנות והחרדה על רקע מגפת האיידס ההולכת ומתפשטת.
התקופה היא תקופה של אי ודאות נוכח מותו של רוק האדסון מאיידס (באוקטובר 1985). הגילוי כי הגבר-גבר הקולנועי היה הומו בארון, ערער את מודל הגבריות האמריקני וגרם לוודרוף וחבריו המשופמים להתבצר במורשת המאצ'ואיזם הדרומית שלהם. אולם משהו לא טוב קורה לגיבור שלנו. משהו מדאיג שניכר לעין בשיעוליו התכופים, הדימומים, אובדן ההכרה וכמובן הרזון הקיצוני. וכך הוא מגיע לבית החולים ומאובחן כנשא HIV. על פי תחזית הרופאים, נותר לו חודש אחד לחיות.
כמובן שוודרוף הגאה לא מקבל את רוע הגזרה. איידס זו מחלה של הומואים, והוא הרי לא כזה. אלא שהוא מגלה לתדהמתו שנגיף ה-HIV הוא נגיף סורר ולא מנומס - לפחות כמוהו. הוא לא מתנהג בהתאם למקובלות החברתית וההגדרות המגדריות שמצופות ממנו. וכך, לצד השינוי במערכת החיסונית של הנשא שלו, וודורף מוצא עצמו מנודה על ידי חבריו נדחק אל מעבר לגדר ההפרדה הגבוהה שהציב בינו לבין ההומואים. האיידס הציב את הרדנק ההומופוב באותו הצד של המתרס. הקו פשוט זז: מאנחנו הסטרייטים מול ההומואים, לאנחנו החולים מול אלה שלא.
המצוקה של וודרוף משותפת להמונים, אולם מלחמת ההישרדות שלו היא פרטית בתחילת הדרך. הוא נלחם בממסד הרפואי ובמנהל התרופות האמריקני שמונעים ממנו טיפול ב-AZT (תרופה חדשה לטיפול באיידס, שנחשדת בתופעות לוואי קטלניות). כשהוא כושל מול הביורוקרטיה המקומית, הוא יוצא למסע רכש במכסיקו ומביא איתו מכל טוב - חומרים שנותנים תקווה לחולים ומשפרים את חייהם. זה מתחיל כעניין עסקי במועדון הלקוחות של דאלאס שפתח (לאספקת תרופות אלטרנטיביות למנויים), וממשיך כשליחות למען הכלל. אפשר להגיד שהוא יצא מארון החשמל.
דווקא הנגיף האלים וההרסני חושף פן אנושי ומלא חמלה בוודרוף, מתחת לשריון הגברי הנוקשה שנסדק. לפתע הוא מוצא עצמו מתקשר עם שותפים לסבל, שהם במקרה גם הומואים. במקום אותם חברים משופמים, הוא מוצא ידיד אמת בטרנסג'נדר ריין (ג'ארד לטו) שמסיר שערות בכל חלקי גופו. השניים הופכים לשותפים עסקיים ומספקים פתרונות לחולים, אשר אינם מצויים בממסד ההומופובי בפני עצמו - הוא הרי מעוניין לשמר את הסדר החברתי הקיים, למנוע מוביליות.
הטרנספורמציה שעובר וודרוף לנגד עינינו, דומה לטרנספורמציה שעבר ריין, ובכך שניהם מתריסים כנגד השמרנות הנוקשה של הממסד וחברות התרופות הנצלניות שהוא משרת. הרופאה איב סאקס (ג'ניפר גארנר) מתנערת מהשחיתות והאטימות שהיא מגלה במסדרונות בית החולים ומצטרפת למעשה המרד של השניים. וכך מתחולל לו הנס: בלי הבדלי דת, גזע, מין, ומעמד - מצליח נגיף ה-HIV לאחד את החולים, לטשטש פערים תרבותיים וליצור מחנאות חדשה. הם מול הממסד.
מצחיק איך דווקא הטפילים המיקרוסקופיים הללו, נטולי כל זיקה חברתית - דווקא הם אלו שגורמים למהפכות שכאלה: משנים בני אדם כמו וודרוף ברמה האישית, ואת פני האנושות כולה, לתמיד.
מה למדנו?
אלו יכולים להיות חולי איידס, וגם זומבים. עם במאי אחר, שחקנים אחרים ותסריטאים ומפיקים שונים, "מועדון הלקוחות של דאלאס" היה יכול להיעשות כסרט קונספירטיבי על נגיף שיצא מכלל שליטה, מתים-חיים, וממסד מושחת שמושך בחוטים. מי יודע, אולי אולפני אסיילום עוד יעשו את זה.
למה יצליח?
עשרים שנה אחרי הצלחת "פילדלפיה", האיידס צץ מחדש בשנתיים האחרונות היישר אל סדר היום של הקולנוע האמריקני. ומבחינה זו, יציאת "מועדון הלקוחות של דאלאס" -
שהעיבוד שלו למסך הגדול התעכב במשך שנים - מגיעה בעיתוי מושלם. הסיפור יוצא הדופן של וודרוף והדרך בה הוא משתלב בהלכי הרוח הציבוריים והביקורת על הממסד מעניקים לדרמה המרגשת מטען עודף. מנגד, דווקא הקילוגרמים הרבים שהשילו מגופם מקונוהיי (במראה הווילג' פיפל שלו) ולטו מבטיחים להם באופן כמעט ודאי את האוסקר בקטגוריות השחקן הראשי ושחקן המשנה.
למה ייכשל?
כי בכל זאת מדובר בדרמה קטנה - קצת חמוצה, קצת מתוקה ומאוד מרירה. מקונוהיי ולטו מושכים כל כך הרבה תשומת לב, ובכך לוקחים את כובד המשקל מהבמאי הקנדי ז'אן מארק ואלה ופועלו. דומה שלמרות ממדיהם המוקטנים של השניים, סך חלקיו של הסרט גדולים על השלם.
ההימור
המעטפות חתומות כבר יותר מחודש וממוענות למקונוהיי וגם ללטו על המשחק שלהם. תהילת הסרט תישען על השניים, ובכך גם תסתכם.