מריצים אחורה לאוסקר: "הזאב מוול סטריט"
מרטין סקורסזה וליאונרדו דיקפריו נותנים לנו להתענג במשך שלוש שעות מול חגיגת שחיתות ובזבוז. האם ייצא להם מזה אוסקר? לקראת הטקס, חזרנו לבדוק את סיכוייו של "הזאב מוול סטריט"
במאי: מרטין סקורסזה.
שחקנים: ליאונרדו דיקפריו, ג'ונה היל, מרגוט רובי, מת'יו מקונוהיי, קייל צ'נדלר, רוב ריינר, ג'ון ברנטל וז'אן דוז'ארדן.
מפיקים: ליאונרדו דיקפריו, מרטין סקורסזה, אמה טילינגר קוסקוף וג'ואי מקפרלנד.
תסריט: טרנס ווינטר (מבוסס על ספרו של ג'ורדן בלפורט).
מוזיקה: תאודור שפירו.
צלם: רודריגו פרייטו.
עורכת: תלמה שונמייקר.
מועמד לחמישה פרסים: הסרט הטוב ביותר, במאי, שחקן ראשי, שחקן משנה ותסריט מעובד.
תקציר העלילה, כפי שאנחנו מבינים אותה
את שנת 2013 התחיל ליאונרדו דיקפריו בדמותו של ג'יי גטסבי, צעיר שעלה לגדולה בדרכים מפוקפקות והפך למולטי-מיליונר הולל בלונג איילנד, ערב המשבר הכלכלי הגדול. הוא סיים את השנה כג'ורדן בלפורט, צעיר שעלה לגדולה בדרכים מפוקפקות והפך למולטי-מיליונר הולל בלונג איילנד של הניינטיז, כעשור לפני המשבר הכלכלי הגדול האחרון. נראה שהשחקן בן ה-39 מצא לעצמו נישה. כזו שרובנו רק יכולים לחלום עליה בין השמפניות למכוניות היוקרה.
עוד במדור מריצים אחורה לאוסקר :
אלא שבעוד גיבור "גטסבי הגדול" של באז לורמן (על פי ספרו הקלאסי של פ. סקוט פיצג'רלד) משתמש בעושרו הניכר, המסיבות והזוהר שנלווים אליו כדי לכסות על שבריריות רגשית, גיבור "הזאב מוול סטריט" של מרטין סקורסזה (על פי ספרו האוטוביוגרפי של בלפורט עצמו) הוא ניהיליסט תאב בצע וחסר בושה. עושרו הניכר, המסיבות והזוהר, וגם הסמים והאלכוהול והזונות, הם חלק טבעי מחייו הריקניים, הרדודים, רצופי התענוגות המזדמנים. חיים שעוברים ביעף, אבל בכיף גדול.
וכך גם הסרט "הזאב מוול סטריט", שאמנם מונה שלוש שעות, אך עובר ביעף ובכיף גדול. רבים הצופים שהביעו התלהבותם ממפגן השחיתות המרהיבה שמביא לנו סקורסזה אל המסך. הוא מלווה את מסלול ההצלחה הישיר של בלפורט אל פסגת תעשיית הפיננסים האמריקנית, שהיא גם שפל אנושי בזוי. הוא מתחיל כברוקר זוטר בחברת השקעות ניו יורקית, ושם הוא לומד איך הדברים מתנהלים באמת - לא לפי הספר. לא לפי הכללים, או הנחיות הרגולטור - אם יש אחד כזה בכלל.
אין פה תחכום גדול מדי. אין מדובר בסרט עוקץ, וגם לא כזה המנתח את ההונאות שמניעות את השוק כולו. זהו הצד העסקי, והוא פחות מעניין. אבל בלפורט וחבריו הם אמנים בשילוב של ביזנס ופלז'ר. והפלז'ר הוא מה שמושך את סקורסזה - אותם חטאים קטנים וגדולים שמקבלים את הכשר הבד"צ - הבנקים, הדולרים, והצ'קים הפתוחים. זוהי הסמכות המוסרית היחידה שמנחה את האנשים הללו. הם הרוויחו מספיק כדי לפרוש לחיי נוחות, אבל הם ממשיכים בשלהם: בשביל תחושת הניצחון העילאית, ובשביל ההנאות הארציות.
בלפורט בגילומו של דיקפריו הוא דמות נרקיסיסטית ללא סדקים - בני אנוש אחרים אינם נוגעים לו. כל ייעודם בעולמו הפנטסטי הוא לתת בו אמון ולהעביר לרשותו את כספם. הם כמובן טועים כשהם עושים כן. מדובר באדם נטול רגשות, חסר כל נאמנות או מחויבות לאדם מלבד הוא עצמו. הוא אינו נוהג להתלבט ולהתחבט בסוגיות כבדות משקל, והכסף מאפשר לו להישאר קליל. זהו דיוקן פלקטי - לא של בן אנוש חס וחלילה, אלא של אל או קיסר רומאי מטורף. קליגולה סטייל.
משקיעים רבים, אנשי עסקים מקצועיים ואנשים פשוטים עם חלומות גדולים, נפגעו ממעשי הנוכלות של בלפורט וחברת סטרטון אוקמאונט שלו, שעובדיה דאגו יותר לאספקת קוקאין וגלולות מת'קוולון, מאשר לשירות הלקוחות. ואולם, אנחנו יושבים בקהל ונהנים. ובעצם זוהי התהיה שעולה מהסרט, שהוא בעצם קומדיה וולגרית מטורפת שהיתה יכול להיקרא "בדרך למעצר עוברים בוול סטריט" או משהו כזה. למה אנחנו צוחקים? למה אנחנו מתענגים על סצנות הסקס והסמים הבוטות והבלתי נדלות, ועל הבזבוז המופרז, כשאנחנו יודעים שמקורם בכסף מלוכלך, באנשים שנפגעו?
רבים יצאו נגד הסרט וטענו כי הוא מהלל עבריין מורשע (בלפורט נאסר ב-1998 באשמת הונאה ובילה 22 חודשים בכלא), אולם סקורסזה ודיקפריו קצת יותר
ערמומיים מכך. כשדיקפריו מישיר מבט מבעד למסך ופונה אלינו הצופים, הוא מקסים אותנו. סוחף אותנו להנאות ההדוניסטיות שלו. כך הוא בעצם חושף גם אותנו. במציאות אנחנו עובדים קשה, מתלבטים בסוגיות של משפחה, עבודה, חיים. החלום שלנו הוא להיות ג'ורדן בלפורט.
הסרטים הם הדרך שלנו ללכת רחוק יותר עם התאוות והיצרים שלנו, בלי לתת עליהם את הדין. וכך, ממש כמו שבני אנוש מוצאים עצמם מתענגים על אלימות וזוועות בסרטי אקשן ואימה, או במין משפיל בסרטי פורנו, כך הם נהנים מהאנוכיות המושחתת והנהנתנית שלפנינו. המשיכה אליה מפעמת ברבים מאיתנו, מתברר.
מה למדנו?
מילא שלוש שעות - 506 פעמים נשמעת המילה fuck במהלך הסרט (שיא חדש), ואנחנו כמעט לא שמנו לב. מישהו עוד יכול להחשיב את זה כגסויות?
למה יצליח?
לולא הגסויות הרבות, "הזאב מוול סטריט" היה יכול להיות סרט המושלם לטיסה - שלוש שעות מהנות שלא מכבידות על משקל המטוס (בכל הנוגע לשייט, הוא קצת פחות מוצלח - בלי ספוילרים). זהו הישג לא מבוטל של סקורסזה, וחבריו באקדמיה ישמחו לפרגן לו שוב. וגם בפעם הראשונה לדיקפריו על משחקו. כמו כן, השניים מבטאים הלך רוח בתעשיית הקולנוע מלוס אנג'לס, אשר שמה לה למטרה את זו של הפיננסים מניו יורק. זה לא הסרט הראשון שמבקר את וול סטריט, אך הוא אחד החריפים שבהם. במקרה הזה, הוליווד מתייצבת לצד ה-99 אחוזים - רוכשי הכרטיסים שלה.
למה ייכשל?
כי ליהנות מהשחיתות המרהיבה וגם ליהנות מהעונג שהשחיתות המרהיבה מסבה לנו, זה לא מספיק כדי ליצור סיפור עמוק, מתוחכם ומשמעותי. סיפור חייו של בלפורט מעניין כנראה אותו עצמו, ואולי את בני משפחתו וחבריו - אם נשארו כאלה. בסופו של דבר מדובר בקומדיה וולגרית אינטליגנטית, פלקט שטוח כמו הדמויות שבו, וכך בהתאם גם משחקו של דיקפריו. ולכן גם הפעם ייצא מהטקס ללא אוסקר.
הימור
רבים מנפגעי בלפורט מייחלים לו ולסרט רק רע, והוליווד לא תכזיב אותם הפעם. עוד מפח נפש צפוי לדיקפריו, שיפסיד במרוץ האישי לאוסקר למת'יו מקונוהיי, על "מועדון הלקוחות של דאלאס". גיבורים שנאבקים בשחיתות, יותר ראויים כנראה מאלו שמלבים אותה.
