"מלון גרנד בודפשט": האירוח המושלם, כמעט
יש מי שנרתע מהסגנון המתוחכם והמתחכם של ווס אנדרסון, אשר בא לידי ביטוי גם בסרטו החדש "מלון גרנד בודפשט". אלו שיפתחו את לבם לבמאי הייחודי, יהנו מעולם חזותי ורגשי עשיר בו מהדהדת ההיסטוריה האירופית, וגם לא מעט הומור עצמי. ולא הזכרנו את כל הכוכבים שהגיעו להתארח בהמוניהם
עשר הדקות הראשונות של סרטו האחרון ווס אנדרסון "מלון בודפשט" ("The Grand Budapest Hotel") מכילות בתוכן כל סממן אפשרי שכבר הוצג בעבודותיו הקודמות. לכך מתווסף אלמנט של גודש ותחכום ששוב יפצל את הצופים בין אלו החשים שווס אנדרסון הוא מנייריסט, לאלו המשוכנעים שמדובר באחד הקולנוענים המבריקים של הקולנוע העכשווי. אני, אם יורשה לי להודות בכך, משתייך באופן מובהק למחנה השני.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet :
בפתיחה של הסרט אנו עוברים בין ארבע מסגרות זמן שונות, כדי להגיע למקום בו נמצאת העלילה. ההתחלה היא בהווה, בבית קברות במדינה שבעברה היתה הרפובליקה הדמיונית של זוברובקה. מדינה דמיונית שנדמה כי שכנה בטריטוריה של האימפריה האוסטרו-הונגרית, למרות שבאופן אנכרוניסטי היא מתקיימת בסרט בתקופה שבין שתי מלחמות העולם (1932, ליתר דיוק).
"מלון גרנד בודפשט" מוקדש לסופר והמחזאי היהודי-אוסטרי שטפן צווייג, שבספרו הביוגרפי "העולם של אתמול" הטיב לתאר את המזג התרבותי של האימפריה ההבסבורגית בראשית המאה, עולם שהסתיים עם פריצת מלחמת העולם הראשונה.
צוויג, כידוע, התאבד ב-1942 באקט המבטא את יאושו מחורבנו של העולם האירופי שלתוכו הוא נולד. כך גם ב"מלון גרנד בודפשט" - סרט המחבר בין הכמיהה המתוקה-מרירה המאפיינת את סרטיו של אנדרסון לבין עולם הילדות, להזדמנויות שהוחמצו, והעולם של אירופה שלא תשוב.
לא רק אירופה הגשמית, אלא בעיקר אירופה של יצוגים קולנועיים של עידן תרבותי אחר, כמו זו שהופיעה בסרטיהם של מקס אופולס וארנסט לוביץ.
ההתחלה, אם כן, בבית קברות מול פסלו של הסופר הלאומי, זה שחיבר את הספר ששמו כשם הסרט. לאות הוקרת המעריצים (שתכליתה עוד תתבהר) תלויים צרורות רבים של מפתחות מתחת לפסלו. פתיחתו של הספר בהווה מובילה אחורה בזמן ל-1985, כשהסופר המבוגר (טום ווילקינסון) מדבר אל המצלמה ומספר את הסיפור של מלון בודפשט המפואר. ומשם ל-1968 לנקודה בזמן בה הסופר הצעיר (ג'וד לאו) מתארח במלון, ושם הוא שומע מפיו של בעל המלון מר זירו מוסטפא (פ. מארי אברהם) את הסיפור שעליו הוא ידווח בעתיד, יכתוב בעתיד המרוחק יותר, ויזכה עליו בתהילה בעתיד רחוק עוד יותר. זהו הסיפור המתרחש ב-1932.
פתיחה מסחררת זו כוללת שלל בדיחות מודעות לעצמן בנוסח הווס אנדרסוני, ומעבר בין פריימים בגדלים שונים המסמנים כי לא מדובר רק בתקופות זמן, אלא במעבר בין מערכות קולנועיות שונות. בסיפור המפותל שעומד להתחיל המשחק יהיה של פנים וחוץ. להיות בתוך עולם מלאכותי לחלוטין, אבל בה בעת לחוות הבלחות של רגש אמיתי המסתתר בתוך המלאכותיות.
אמנם אין כאן עומק רגשי כמו בכמה מסרטיו היפים ביותר אנדרסון ("מתחת למים" או "ממלכת אור הירח"), ובכל זאת יש כמיהה משועשעת לעבר דמיוני בעולם הנמצא על סף הגלישה לשלטון פשיסטי, ולמלחמה שלאחריה שום דבר לא יראה אותו הדבר.
הדמות המרכזית, האב (הסמלי) המעורער שאנדרסון כה אוהב, הוא גוסטב ה. (רייף פיינס), הקונסייז' הביסקסואל, המהווה את הרוח החיה ומי ששולט ביד רמה בכל פרט במלון בודפשט. הוא חביב על אורחיו הקבועים של המלון, ובעיקר על האורחות המבוגרות והעשירות שאותן הוא מפנק בתענוגות שחשבו שלעולם לא תדענה שוב.
אחת מהן, קשישה בת 84 בשם האופולסי מאדאם ד. (טילדה סווינטון המאופרת בכבדות ומשעשעת במיוחד), מתה ומורישה לגוסטב תמונה יקרת ערך. מחווה זו פותחת מאבק מול בני משפחתה החמדנים ובראשם בנה דימטרי (אדריאן ברודי) שאינו בוחל בשום אמצעי כדי להשאיר את כל הירושה ברשותו.
בתחילת הסיפור המרכזי של הסרט מתחיל לעבוד בלובי של המלון נער בשם זירו (טוני רבולורי), שבמהרה הופך ליד ימינו של גוסטב. החברות בין השניים, המוקד הסמלי של יחסי אב-בן המרכזי כל כך לסרטיו של אנדרסון, יוביל אותם לשלל הרפתקאות: מרדפים, בריחות, מעשי גניבה ורמייה ולא מעט רגעים של אלימות - חלקם מצחיקים וחלקם בהחלט מטרידים.
הסרט גדוש בסצנות אקשן מבוימות במודעות עצמית היפסטרית המציבה אותן במירכאות תמידיות.
כושר ההמצאה והסגנון הייחודי של הסרט מבייש את הדמיון הדל של רוב הסרטים שעולים בסדיר על המסכים.
אנשי הצוות של אנדרסון - הצלם הקבוע רוברט יאומן, מעצבת התלבושות מילנה קנונרו, מעצב התפאורה אדם שטוהאוזן - עושים עבודה יוצאת דופן. ואם זה לא מספיק, הסרט מתהדר ברשימה יוצאת דופן של הופעות אורח קצרות ומשעשעות המביאות לסרט כמעט כל שחקן ראוי שאי פעם שיחק בסרטיו של אנדרסון. אדוארד נורטון, ג'ייסון שוורצמן, הארווי קייטל, ג'ף גולדבלום, ווילם דפו, אוון ווילסון, ליה סיידו, סירשה רונאן וכמובן ביל מארי - לכולם יש מקום של כבוד, גדול או קטן.
בסיכומו של דבר, "מלון גרנד בודפשט" הוא עוגת דובוש גדושת שכבות וצבעים.
