מגילת א': מזל שהחרדים לא כתבו את המגילה

איזה מזל שאסתר ההיא הצילה את עם ישראל לפני אלפיים שנה. בתמורה היא קיבלה מגילה על שמה. למזלה הרב לא היה אז מי שיזעם על "השיקסע" שהתחתנה עם השייגץ. לא היה בתמונה איש חצר תורן שיסביר למנחת פאנל כלשהו שפוליטיקה זה עסק של גברים, ועוד לא נולד הצדיק שיציע להרעיש כשאומרים "אסתר", במקום "המן".

אחרי הכל, הוא גבר. היא לא. ואיפה הצניעות כשמכריזים ככה בקול רם ובהטעמה שם של אישה, רחמנא לצלן, כשהמון גברים חסודים מקשיבים? איפה "כל כבודה בת מלך פנימה"?

• לכל הטורים של טלי פרקש

• עוד בערוץ היהדות : "ליל זימה ותועבות, בהשתתפות פרוצים ופרוצות"   

  
  

אם לסכם במשפט אחד: התקדמנו. גבורה נשית "אאוט", הדרת נשים "אין". החברה החרדית מחקה לאט ובהתמדה את הנשים מהפרהסיה הציבורית החרדית, וכל המרבה במחיקות והסתרות של כל מני אסתר בנות זמנינו - ראוי לכבוד ויקר.

אסתר המרוטשת

לצד קווי המהדרין ושלל גרורותיהם הקטלניות, זכינו לצפות בשנים האחרונות במגוון תופעות משעשעות-עצובות,

כגון המשפחה החד-מינית של קופת חולים הגדולה בישראל, זו שבחרה לפרסם איור "משפחתי" נטול נשים, והצטרפה באת למגמה הרווחת במגזר: פרסומות ללא נשים.

אם תוזמנו לאירוע במגזר, תקבלו מן הסתם הזמנה שעליה חתום אברהם כהן "ורעייתו". זו שאין לנקוב בשמה מטעמי צניעות, כמובן. הרגישות המוסרית המפותחת הרי עלולה להיפגע אנושות מאזכור פעוט ואינפורמטיבי של אם החתן המהולל.

בפרהסיה בת זמננו צומצמה אסתר. היא רוטשה, הושטחה והפכה לילדה קטנה המחופשת למלכה בפרסומת למבצעי כאסח, שגם פניה מטושטשות. צניעות, אלא מה.

לכל איש יש שם, לכל אישה - לא

השיא היה ועודנו שמור לעיתונים החרדיים. שם הפכה שרת המשפטים לצ' ליבני, או רק ליבני, ועיתונאיות המגזר קיבלו כגזרה משמים את העובדה שבמקרים רבים הן תישארנה אנונימיות עבור קהל קוראיהן ("משמים" - שמו הנרדף של המשגיח הרוחני של העיתון). לכל איש יש שם, לכל אישה - לא.

תחנות הרדיו החרדיות ובראשן "קול ברמה", היו ממשיכות להדיר נשים אלמלא חוק, ומשפט, ואיומי בג"ץ, וועדות למיניהן. שם מעדיפים את הנשים בתפקיד המזכירות. ככה נראה שוביניזם כשהוא עטוף במסווה פסבדו הלכתי.

גילוי נאות: גם כותבת השורות אלו הייתה במשך כמה שנים טובות "פסבדונים" שקוף. בשר ודם פלוס מקלדת, אנונימית לחלוטין, עד כדי חשדות כבדים ביותר לפיקציה פרי דמיונו של העורך בעיתון החרדי שבו כתבתי.

תירוצים היו, כמובן, למכביר - וזכורה לי גם שיחה אחת בלתי נעימה במיוחד עם המו"ל, שהסביר בטוב טעם ודעת שאת האברכים מביתר, קהל קוראי העיתון, לא מעניין מה חושבת אישה על נבחרי הציבור שלהם. פוליטיקה ופובליציסטיקה תהיה בלשון זכר, או לא תהיה בכלל.

המחיר האישי כבד

גם כתיבה אישית בנוסח "ראיתי", "שמעתי", או חלילה וחס "צחקתי" שמורה למוספי הנשים בלבד, בכתבות

נרגשות על שיני חלב וטיפים לניקיון יעיל.

כבר שבע שנים אני כאן, בפלטפורמה הזו, בשם ובתמונה - מתוך מחיר אישי כבד, אך עם אידיאולוגיה ברורה, שמגדרי או אמונתי אינם מונעים ממני להשמיע או להישמע.

לשמחתי, החליטו סוף-סוף גם הקולגות היקרות שנשארו מאחור, באותו עולם שקוף ואנונימי של כותבות ולא נכתבות, להשמיע את קולן. במכתב שפרסמו לפני כשבוע, קראו העיתונאיות חסרות השם (רמז: לחלקן קוראים על שם המגילה ההיא), לשים סוף להעלמת הנשים בתקשורת החרדית. חלקן נאלצו להמשיך להתחבא, וכפי שכתבו: בעולם מתוקן הן היו יכולות לחתום על המכתב. בעולם מתוקן.

גם בפורים תשע"ה יקראו בבית כנסת את מגילת אסתר, ברוב עם ושם. אבל כפי שנראית המגמה החברה החרדית, אסתר אחרת חיה ונושמת, שכתבה והזיעה על מגילה משלה, יפה ומושקעת למוסף החגיגי והפורימי - תישאר בצל. תישאר א'.