"בשר תותחים": זומבים כשרים לפורים
אפשר לפטור את "בשר תותחים" כזוועתון אימה שמתבדח על חשבון עצמו, ואפשר גם להתייחס אליו ברצינות ולזהות תכנים שאומרים משהו גם עלינו, הישראלים. מאחורי הזומבים של איתן גפני, יש בשר והוא מדמם מהלב שלנו
"בשר תותחים" מתגאה ומגדיר את עצמו כסרט הזומבים הישראלי הראשון באורך מלא, אבל הוא לא לבד בז'אנר האימה הישראלי. עוד לפני הסרט בבימויו של איתן גפני (שרקח חברת הפקות ופרויקטי מימון המוניים כדי לסייע לפרויקט שלו לצאת לפועל) יצאו לאקרנים "כלבת" ו"מי מפחד מהזאב הרע" של הצמד קשלס את פפושדו, "חתולים על סירת פדלים" של יובל מנדלסון, נדב הולנדר ויהונתן בר אילן, וגם הסרט הקצר "מורעלים" של דידי לובצקי, שגם הוא עוסק בזומבים במדי צה"ל.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet :
מה שמבדיל את "בשר תותחים" מאחיו לז'אנר המדמם שהולך והופך מעיים ממש כאן, הוא הבחירה המאתגרת שנעשתה בו. סרטי הז'אנר עדיין בחיתוליהם בארץ,
למרות כל העשייה המבורכת, ולכן עוד לא נהנים מתקציבי ענק, או תקציבים בכלל. רובם, ו"בשר תותחים" ביניהם, הם פרויקטים אישיים. כאן למשל, השחקנית יפית שלו, שמגלמת את נואל - המדענית הערבייה שקשורה יחד עם אביה ללב העלילה - היא לא אחרת מאשר אשתו בחיים של הבמאי.
כשעוסקים באימה בכלל, ובזומבים בפרט, מפתה מאוד ללכת על גרסה מצחיקה, הומוריסטית וגרוטסקית ככל הניתן, וכך להשתמש בקושי התקציבי ולהפוך אותו ליתרון, כי כשהכול מוגחך, למי אכפת אם הדם נראה אמיתי או לא? לא זה הדין פה. גפני החליט לעשות סרט אימה שהוא לא חסר מודעות עצמית, סטריאוטיפים והומור, אבל בשום שלב הוא לא מסתפק בלהיות בדיחה על הז'אנר, אלא לסרט ששוחה בדם בכבוד.
לשם כך הוא הביא את לירון לבו שמגלם את דורון, איש כוחות מיוחדים עם עבר מעורער, שמצד אחד שומר על שפיות וקור רוח ומצד שני שוררים יחסים לא בריאים בינו לבין מפקדו שתום העין, גדעון המסתורי - וההקבלה למשה דיין לא מאחרת לבוא. דורון יוצא למשימה יחד עם שלושה מילואימניקים סימבוליים לחברה הישראלית: דניאל (רוי מילר) הקרבי הקשוח והגזען, מוטי (אמוס איינו) האתיופי ואבנר (גומא שריג) חובש הכיפה הסרוגה. יחד הם מסתבכים כשהם מבינים שהסכסוך הערבי-ישראלי קיבל ממדים דוחים למדי ויצא משליטה.
בזמן שהם הולכים לחפש בכיר בחיזבאללה, הם מוצאים את הבת שלו (שלו), ואנחנו מקבלים עלילה מוכרת של סרטי מצור צבאיים ששמים חיילים, מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, בסיר לחץ צפוף ומסוכן בלב הבלגן שאנחנו יצרנו. הנרטיב הזה משולב כאן בחן גם עם טוויסט האימה כמובן, ואפילו עם גוון פמיניסטי בדמותה של נואל שיודעת לאחוז בנשק, וגם יודעת על היצורים הנושכים יותר מכל אחד אחר.
למרות שימוש בסטריאוטיפים ביד רחבה (למוטי קוראים "קוסבי", והוא ואבנר מנהלים שיחה מרגשת אך גם מעט צפויה על אמונה) והמופרכות של דמותו של המפקד גדעון, הדמויות בסרט מצליחות לעורר אמפתיה, משכנעות ואפילו מצמררות במיוחד בסצנה אחת שלא נסגיר כדי לא להרוס. הן מוגשות על ידי צוות שחקנים קטן וכריזמטי שמובל היטב על ידי לבו ושלו. שיחה על דובון צעצוע חושפת בצורה רגישה ביקורת פוליטית בין ביס לביס, וכמה שוטים יפהפיים של הצלם רועי קרן כשהחיילים הופכים לצלליות שחורות על רקע קירות לבנים מוסיפים לאווירה.
לאווירה תורם גם פס קול מטאלי מהנה שמורגשות בו היטב נגיעות של קובי פרחי מאורפנד לנד, יוסי סאסי (היום סולואיסט, לשעבר גם הוא מאורפנד לנד) וגרסאות חדשות, אחת מקאברית ל"דמיון חופשי" של יצחק קלפטר, ואחת נותנת בראש ל"נתתי לה חי" של כוורת.
לעומת זאת, הסאונד עצמו בסרט רחוק מלהיות מושלם. הוא מתחיל מבטיח, עם משחק מצוין של צפצופים מטרידים שמגיעים מהמכ"מ שאבנר המילואמניק חדור האמונה מסתמך עליו. בזמן שהוא לא מצליח להבין מה הם הגופים הסטטיים הגדולים שמופיעים לו על המסך, אנחנו לא בטוחים אם מדובר בצפצופים מהמכ"מ, או במקצב מלחיץ ופנימי של הסרט עצמו שמזהיר שמשהו פה לגמרי לא תקין, ושום טכנולוגיה אמינה לא תעזור לאבנר.
לעומת הקטע הזה, הקולות שהזומבים עצמם משמיעים דווקא מפריעים ליהנות מהזוועות שנגלות לפנינו. הגיוני שנשמע אותם גם כשלא נראה אותם, כדי להדגיש את התחושה המתגברת שהם בכל מקום, אבל כאן החרחורים הלא ברורים נשמעים קצת חלש, מוזיקליים מדי ומאבדים לכן מהאפקט שלהם.
באותה נשימה אפשר לקטר קצת על כך שהעובדה שהסרט מצולם באור יום (וטוב שכך, הרבה יותר כיף לצופים ומאתגר ליוצרים לגרום לנו לפחד כשאור בחוץ, ולא צריך להתאמץ כדי לראות מי נשך את מי) חושפת את האיפור והאפקטים לעיניים ביקורתיות. רוב הזמן הזומבים משכנעים, אבל פה ושם הם קצת לבנבנים מדי, והפיצוצים, עצומים ככל שיהיו, נראים כמו אפקטים. אולי דווקא שימוש בעשן לבן של זרחן היה עובר טוב יותר.
קל לבקר, אבל חשוב לציין שהפגמים שבסרט נובעים ברובם מהאומץ שנדרש בעצם עשייתו כפי שהוא. לו היה "בשר תותחים" נהנה מתקציב הוליוודי, לבטח ענני העשן, ההפגזות והקטל היו נראים טוב יותר. היה ניתן לעקוף אותם אולי ורק לספר לנו ברדיו על חלק מהכאוס המתחולל, להסתפק בפחות חלקי גופות ובצילומים יותר מרוחקים, אבל גפני וכל שותפיו ליצירה החליטו לא להתפשר גם בנקודה הזו, ולהראות תצוגת תכלית של אקשן ישראלי, עד הסוף.
אולי עוד כמה שנים נסתכל אחורה ונגיד שעכשיו עושים סרטים עם אפקטים הרבה יותר מושקעים, שקל להשיג תקציבים ומימון ממפיקים מהארץ ומחו"ל בשביל להשקיע הון כדי לחרב ערים ומבנים על המסך הגדול, ושכל נשיכה היא נשיכה שקורעת בבשר החי ומעוררת אימה וקבס. אבל אם נוכל להגיד את זה, אחת הסיבות תהיה סרטים כמו "בשר תותחים", שסוללים, במהלכים עצמאיים משולבים של הפקה עיקשת ויצירתיות, את הדרך לאמנים חובבי סרטי האימה והמתח שעוד יבואו.
