סלט עוף עיראקי: נסים דיין על "מפריח היונים"
ההצעה לעבד לקולנוע את ספרו של אלי עמיר "מפריח היונים", החזירה את נסים דיין לכיסא הבמאי כמעט שלושים שנה אחרי סרטו האחרון. בדרך הוא נאלץ לשחזר את בגדד בישראל, ללמוד שפה, וגם להתנהל מול היונים: "אתה מפריח אותן והן לא חוזרות. לא אכפת להן משום דבר". הערות הבמאי
כמעט שלושים שנה אחרי "גשר צר מאוד" (1985) - הסרט העלילתי האחרון שיצר, נסים דיין שב לכיסא הבמאי עם העיבוד הקולנועי לרב-המכר הספרותי של אלי עמיר "מפריח היונים". כשמאחוריו ברכת הדרך של הסופר, ולצדו צוות שחקנים המשלב את הוותיקים - אורי גבריאל, אהובה קרן, יגאל נאור ומנשה נוי עם הצעירים - דניאל גד ויסמין עיון, יצא דיין בן ה-67 לדרך - וזו היתה לא פשוטה. בכל זאת, לשחזר את עיראק של שנות ה-50 בישראל זה עניין מסובך.
עלילת הגרסה הקולנועית של "מפריח היונים" תוצג הערב (ד') בטרום בכורה בפתיחת פסטיבל אפוס לסרטי אמנות. התסריט שכתב דיין מתמקד בדמותו של הנער כאבי, ערב גירוש קהילת יהודי עיראק. על רקע ההתפתחויות הפוליטיות מסביב, מסופר סיפורו של הגיבור הצעיר ומשפחתו, וכן סיפור אהבה בלתי ממומש. כל זאת בבגדד של שנות ה-50, שדיין וצוותו נדרשו לשחזר בישראל המודרנית (אחרי שטורקיה וקפריסין נפסלו כאתרי צילום). לצורך כך שילבו בין אתרי צילום בנצרת, עכו, ירושלים ואף תל אביב, לבין אביזרים אוריינטלים שהובאו על ידי צוות הארט מירדן.
במאים נוספים מספרים על סרטיהם ב-ynet
- יוסי מדמוני על "מקום בגן עדן"
- יוסף פיצ'חדזה על "סוכריות"
- האני אבו-אסעד על "עומאר"
- עמי ליבנה על "שרקייה"
- יובל אדלר על "בית לחם"
- ארי פולמן על "כנס העתידנים"
אולם לא די בתפאורה כדי להמחיש את האווירה ורוח התקופה. לצורך כך נדרשו השחקנים גם לדבר את השפה האותנטית של יהודי עיראק - המשלבת בין ערבית ליהודית. בעזרת השחקנית אהובה קרן ומומחים אחרים, תורגם התסריט לטובת השחקנים. זה די עזר שלחלק זה נשמע מוכר מהבית, האחרים - ובהם דיין - נאלצו לשנן את השורות שלהם שנכתבו באותיות עבריות.
"זה הסרט הראשון בתולדות הקולנוע וכנראה שגם האחרון, שהשפה בו אינה ערבית, אלא שפתם של יהודי עיראק", מספר דיין למדור הערות הבמאי, "זו אינה שפה כתובה אלא שפה שבעל פה. תסריט כזה בשביל אדם שלא מכיר ולא יודע על מה מדובר הוא כתב חרטומים".
לצד השחקנים בני האנוש בסרט, היו כמובן גם יונים - והן לא נשמעו
להוראות הבמאי, בין אם דיבר אליהן בעברית, עיראקית, אנגלית או סוואהילית. מי שכן תקשר איתן איכשהו היה מגדל יונים מרמלה, שהביא איתו לסט הצילומים מאגר גדול של יונים. אלו מהן שלא נמלטו, זכו להופיע בסרט. "העופות האלה מוזרים כי הם נראים יפה, אבל הם איומים ונוראים", מעיד דיין, "הלכלוך שהם משאירים שם, והכינים, וזה שאתה מפריח אותן והן לא חוזרות. לא אכפת להן משום דבר. הם החזיקו מלאי גדול מאוד של יונים, ובסצנה האחרונה הפרחנו יונים, והן לא חוזרות. עד שנגמר המלאי - לא גמרנו לצלם".
אז מה גרם לדיין לשוב לעשייה קולנועית אחרי כל כך הרבה זמן? "לפילומוגרפיה שלי יש סממן מזרחי. מדביקים לי את התווית הזאת, אבל אני לא מסיר אותה, כי אני בא משם", מסביר דיין. "לא רציתי לעשות שום דבר ולהתאמץ עבור משהו, אם אין לי עניין לקום בבוקר עם אדרנלין. כשנחת עלי הסרט זה הקפיץ לי את הפיוזים, ומאוד אהבתי את הרעיון כולו. גם מכיוון שקיבלתי חופש פעולה לעיבוד הזה. זה לא סטריאוטיפי, זה לא קריקטורה. זה כאילו אנחנו קופצים איזו משוכה, עוברים את הגדר, לעולם שחלף ואיננו".
עוד על שחזור בגדד מן העבר בישראל של היום, לימודי השפה וההתנגשויות עם היונים בכתבת הערות הבמאי עם דיין לקראת הקרנת הסרט בפסטיבל אפוס.
