"פילומנה": בין דמעה למחאה
סטיב קוגן וג'ודי דנץ' מככבים בדרמה "פילומנה", המבוססת על סיפורה האמיתי של אשה אירית היוצאת לחפש אחר בנה שנשלח על ידי הכנסיה לאימוץ שנים רבות לפני כן. הביקורת החברתית נמהלת בסיפור רגשני ובצדקנות מוסרית. החשיבות הגדולה של הסרט נותרת בעיקר מחוץ למסך
בעשור האחרון הציגו סרטיו של הבמאי הבריטי סטיבן פרירס דימוי של נשיות חזקה ושורדת. כאלה היו "גברת הנדרסון גאה להציג" (2005), "שרי" (2009), "תמרה דרו" (2010), וכמובן "המלכה" שזיכה את הלן מירן בפרס האוסקר לשחקנית המצטיינת של 2006.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet :
עכשיו מצטרף אל הרשימה הסרט "פילומנה" (לא להתבלבל עם הקומדיה הנאפוליטנית בשם זה של אדוארדו דה פיליפו) שבו מגלמת ג'ודי דנץ' את דמותה (האמיתית)
של אישה אירית שתרה במשך חמישים שנה אחר בנה שנלקח ממנה. מי שמסייע לה הוא עיתונאי בריטי, מרטין סיקסמית' (סטיב קוגן), איש ה-BBC לשעבר, שעבד תקופה קצרה בשירות ממשלו של טוני בלייר.
סיפורה של פילומנה לי מתחיל במנזר אירי בשנת 1952, שם יולדת נערה שנכנסה להריון בלתי רצוי, בן. שנים מספר אחר כך הילד נלקח ממנה ונמסר לאימוץ למשפחה אמריקאית עשירה ועקבותיו, לפחות בעבור האם הצעירה - אובדים. החלק הזה של הסרט (שמובא בפלשבקים) מזכיר את סרטו הנפלא של פיטר מולן, "האחיות מגדלנה" (2002), שהביא את סיפורן האמיתי של נשים איריות צעירות וסוררות בשנות ה-60, אשר נשלחו למנזר בו עברו שבעת מדורי גיהינום.
כאשר אנו פוגשים את פילומנה בהווה של הסרט, היא מציינת כבדרך אגב את העובדה שהשקיעה את מחצית היובל האחרונה בפניות חוזרות אל הכנסיה כדי לאתר את בנה, אך ללא הועיל. סיקסמית', שרוצה בכלל לכתוב ספר על "היסטוריה רוסית", ומשתכנע לחזור אל עולם העיתונות המודפסת, גם במחיר כתבה צהבהבה שעניינה "סיפור אנושי" - הוא זה שמתחיל את החיפוש האמיתי אחר בנה האבוד של פילומנה לי.
אבל לא הפיכתו של סיקסמית' לגיבור היא בעייתו של הסרט, שקוגן הפיק וגם השתתף בכתיבת התסריט (לפי ספרו של סיקסמית' מ-2009, "The Lost Child of Philomena Lee"). שכן נדמה שאל תשעים וכמה דקותיו נוצקו שלל תכנים צדקניים שהיו יכולים לפרנס מספר דרמות: מתקפה ישירה כלפי הכנסיה הקתולית שסחרה בילדים שנלקחו מאמהותיהן; חיים בארון באמריקה שתחת הממשל הרפובליקני; הרלוונטיות בעידן הרשת של העיתונות הכתובה; והעימות בין תפיסת עולם אתיאיסטית לבין אמונה וסליחה.
בעיה נוספת קשורה בעיצוב דמותה של פילומנה. התסריט אינו מעניק לה עומק מיוחד, והיא נדמית כקשישה טרחנית מעט שתעדיף להישאר בבית המלון ולצפות בקומדיה הוולגרית "ביג מאמא", מאשר לתור את וושינגטון הבירה,
אליה מגיעים השניים במהלך חיפושיהם. הסרט אף בקושי מספק פרטים כלשהם על עברה ועל חייה מאז יצאה את המנזר, וכן לא מנמק את השתיקה שגזרה על עצמה משך חמישים שנה סביב הפרשה. כתוצאה, מאבקה של פילומנה למצוא את בנה נושא אופי כמעט מכני, שדנץ' מנסה להסוות בהופעה סנטימנטלית יעילה.
נדמה, אגב כך, שדמויותיהם של פילומנה וסיקסמית' נופלות קורבן לתסריט שמכיר ב"חשיבותו". אין זה מקרה ש"פילומנה" הוצג בוותיקן, ושיום לאחר הקרנתו שם הוזמנו לי וקוגן לקבל את ברכתו של האפיפיור פרנסיס. במיוחד באים הדברים לביטוי בעימות שמנהל סיקסמית' עם אם המנזר הקשישה. העימות הזה (שמעולם לא התרחש) יוצר הבחנה צדקנית בין האתיאיסט "הטוב" לבין הנזירה המפלצתית, והוא מותיר את דמותה של פילומנה כרקע בלבד לפעילותו המוסרית הנחרצת.
התוצאה היא סרט שמביא סיפור "קורע לב" בעל משמעויות חברתיות וביקורת כנגד הממסד הדתי
(הסרט עורר מחדש את המודעות באירלנד לאותם "תינוקות גנובים" שנמכרו בשעתם על ידי הכנסיה). בה בעת, הכוונות הטובות האלה באות על חשבון מורכבות הקשר שמתפתח בין הקשישה והעיתונאי. מערכת יחסים זו יכולה היתה להזכיר במיטבה את "הטיול" - סדרת הטלוויזיה בבימויו של מייקל ווינטרבוטום, שבה קוגן והקומיקאי רוב בריידון יוצאים למסעות אוכל ברחבי הממלכה המאוחדת.
אי אפשר לחשוב על שילוב יותר מחניף קהל מזה - שחקנית מכובדת, זעם ליברלי, ונושא קשה לעיכול שמוגש לצופים כאילו מדובר היה בתה ורקיקים של שעת אחר הצהריים. הצופה חובב צקצוקי הלשון ימצא ב"פילומנה" את מבוקשו. רק לא לשכוח להכין את הממחטות.
