"מעל הגבעה": גבר הולך לאיבוד בלי סיבה
סרטו של הבמאי הישראלי-צרפתי רפאל נדג'ארי, עוסק בגיבור מלנכולי שעולמו מתערער, עד שמפגש מחודש עם אביו ועם אישה צעירה מוביל אותו לנקודת מפנה בחייו. אך חוסר היציבות העלילתי לא מצדיק סרט באורך מלא - ואפילו אורי פפר לא מציל את המצב
"מעל הגבעה", סרטו החדש של הבמאי הישראלי-צרפתי רפאל נדג'ארי, הוא סיפור על יחסיו של גבר צעיר החש עצמו אבוד, עם אביו אותו לא ראה תקופה ממושכת. כמו בכמה מסרטיו הקודמים ("אבנים", "תהילים"), נדג'ארי מבקש לתאר מצב קיומי, יותר מאשר לעצב סיפור ועלילה בדרכים המקובלות. למרבה הצער, התוצאה הפעם נדמית בעיקר כמו תרגיל בכתיבת תסריט - וכזה שאינו מחזיק סרט באורך מלא.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet :
גיבורו של "מעל הגבעה" (ששמו הלועזי "A Strange Course of Events" הולם אותו יותר) הוא שאול (אורי פפר),
גבר גרוש העובד כאח בסניף קופת חולים בתל אביב. הסרט נפתח בסיטואציה של עימות, שלאחריה מחליט שאול בפתאומיות לנסוע לחיפה על מנת לבקר את אביו, שמעון (מוני מושונוב), אותו לא ראה חמש שנים, מסיבות שמתבררות רק בסופו של הסרט.
האב הוא אחראי תחזוקה בקניון וחולק עתה את חייו עם בתו (מיכאלה עשת), אישה אקסצנטרית ורוחנית בעלת חנות לענייני ניו-אייג'יות. המפגש המחודש עם האב חורק משהו, ושאול מוצא עצמו שוהה בחיפה יותר זמן משהתכוון בעקבות תאונה משונה בשוק, המובילה אותו לבית החולים ולהיכרות עם אישה צעירה (מאיה קניג), שעשויה להוביל לשינוי בחייו.
סרטו של נדג'ארי עוסק בגיבור שעולמו מתערער. הסיבות לכך אינן ידועות וגם לא ממש חשובות. כמה מהסרטים הישראליים המעניינים יותר שנוצרו בשנים האחרונות תיארו מצב תודעתי מסוג זה, אם כהשלכה של טראומות לאומיות ("ימים קפואים", 2006), ואם כביטוי למשבר פנימי ("המשוטט", 2010). במהלך הצפייה בסרט קשה שלא להיזכר ב"ההתחלפות" (2012) של ערן קולירין, שגיבורו מאמץ בהדרגה נקודת מבט אלטרנטיבית על שגרת חייו.
חוסר היציבות, על פי רוב בגלל תוצאה של צירופי מקרים משונים, נקרה שוב ושוב בדרכו של שאול. השתנקות, התחלקות, התרסקות, התנתקות - כל אלה ועוד מאפיינים את עולמו מתחילתו של הסרט ועד כמעט לסיומו. כמו גיבור "ההתחלפות", גם הוא חווה חרדה אקזיסטנציאליסטית שהולכת ומקבלת צביון אבסורדי ככל שהסרט מתקדם. בעבור שניהם, החזרה הפתאומית הביתה היא בבחינת התמודדות עם אובדן תחושה של שייכות. בסרטו של נדג'ארי, זהו גם הבן השב אל אביו.
אלא ש"מעל הגבעה" מתקשה לממש את עצמו. הסרט נעדר ממד אינטימי שיהפוך את הדמויות ואת מערכות היחסים ביניהן (בעיקר זו שבין האב והבן) למעניינות ומרגשות, ואין בו מספיק המצאות עלילתיות שיצדיקו את הפיכתו של אותו רצף משונה של התרחשויות לסרט באורך מלא. כתוצאה, ישנן פה סצנות תמוהות שבדיעבד נראה כאילו איש, כולל הבמאי ושותפו לכתיבת "התסריט", ג'ופרואה גריזון, לא הבינו מה תכליתן - למשל, פרק הזמן הממושך שמוענק לרכישת מחשב חדש, התקנתו, ואחר כך גם פירוקו.
בעיה נוספת קשורה בדמויות, שפשוט נדמות מטופשות מכדי שנתייחס אליהן ברצינות. במיוחד אמורים הדברים בגברת הספיריטואליסטית שמגלמת עשת. הופעתה המוגזמת עד מופרכת (בלשון המעטה), שמתבלטת נוכח דמותו המאופקת והרצינית של שאול, אינה מעידה על הכרעת בימוי נועזת או על מחשבה מקורית בהדרכת השחקנים. זוהי פשוט קריקטורה נשית לא נעימה שהופכת את נוכחותה של עשת בסרט למעיקה.
סצנה אחרת, של ביקור בגן החיות החיפאי בחברת בתו של שאול, מיכל (בתאני גורנברג) - האם האסוציאציה המקראית הזו מכוונת? - מציגה את הדמויות באור אינפנטילי ונלעג. וכאשר השמחה המשפחתית מושבתת בעקבות הופעת גרושתו ההיסטרית של שאול, רונית (מיה דגן) - אתה מוצא עצמך תוהה שוב לגבי הייצוג הנשי בסרט.
"מעל הגבעה" מייצג אולי אלטרנטיבה לעשייה הקולנועית הממוסדת שמתבססת על תסריט סדור והכרעות בימוי מנומקות, אך אין בעובדה הזו כדי להפוך את הסרט למה שהוא לא.
זהו סרטו השישי של נדג'ארי, ש"תהילים" בבימויו מ-2007 גולל אף הוא סיפור על אב ובנו (הוא יצר גם סרט תיעודי מרשים בהיקפו על ההיסטוריה של הקולנוע הישראלי). מרבית עבודותיו בוחנות דמויות שהן במצב "נזיל", לעתים בתוך הקשר של דת ומסורת, וסרטיו, במידה זו או אחרת, הם בעלי עניין.
אך הבעיה עם "מעל הגבעה" היא שהוא תקוע לא פחות מהגיבור בעל דמות היגון שבמרכזו - והאשמה אינה בפפר (שהופיע בעבר בסרטו הניו יורקי של נדג'ארי, "דירה C5"), שאמור להיות רוב הזמן במצב רוח עגמומי ומלנכולי, יותר מאשר לשחק דמות בעלת אופי ומשמעות. וכך, בהיעדר הקשר של ממש, הסרט נותר לא יותר מתרגיל קולנועי שתפח מעבר לרצוי.
