אנדרטת ילדות: פחדתי להיות גיבור
מפורים תשל"ח - ובכל שנה חג פורים שלנו מבולבל. אינו יודע אם חגיגה הוא - או אזכרה. מה שיר נשיר, על ליצן קטן או על חייל קטן? בין השמשות היווה הבדלה בין קודש לקודש. ואינך יודע מה קדוש יותר, פורים או האזכרה? סבא נשאר יושב במקום שישב בסעודת חג, שותה תה וקורא "זוהר" לנשמתו הזוהרת של בנו דוד
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
דוד יאיר, דודי - אח אמי, נהרג ביום ראשון ט"ז באדר תשל"ז. אותה שנה פורים משולש היה. ביום חמישי שלפניו הלך אצל הרב אלבז ראש ישיבת "אור החיים", ומסר לו מחצית השקל פדיון נפשו. במוצאי שבת הביא את כל אחיו לבית אחיו הגדול לשמחת חנוכת הבית. דאג שכולם יהיו, כמבקש להיפרד מהם.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- אחיי החרדים, השנה נעמוד בצפירה/ ציפורה גוטמן
- בוחן פתע: אתה מדברת עברית?
"נייעס": המירוץ למרן - פרק ההדחה
למחרת באור שחר יצא מירושלים, נקרא לבסיס, לסיני. אבי ביקש שיישאר איתם לסעודת חג, אך הוא התעקש ללכת. עלה על מוקש באל-עריש, ואור חייו כבה. ביום המחרת נטמן בהר הרצל. צעיר היה, לעשרים-וארבעה אביבים לא הגיע. לא הכרתיו. נקראתי על שמו.
סבתא לא יכלה לשאת את כאב הזיכרון
מזמן נפילתו התאספו בתוך ספרי התהילים וסידורי התפילות והסליחות של סבי, כרטיסיות רבות עם מספר קו "אגד" הנוסע ממפרץ האוטובוסים שבמחנה יהודה, להר הרצל. כך נהג ימים רבים: כשהשלים חוק לימודו בישיבת עולי בבל דבר יום ביומו, עושה היה את דרכו באוטובוס לקבר בנו, לומד מה שלומד, מדבר מה שעל ליבו, ושב באותו הקו להמיית שוק מחנה יהודה ושקיקת חיים שלו.
המשפחה הוצרכה לעקור מדירתה שברחוב מ. ד. גאון. סבתא לא יכלה לשאת את כאב הזיכרון. כל פינות
מפורים תשל"ח - ובכל שנה חג פורים שלנו מבולבל. אינו יודע חגיגה הוא - או אזכרה. מה שיר נשיר, על ליצן קטן או על חייל קטן? סבא קבע: חג זה חג ואחריו האזכרה. שותים, שמחים ושרים היינו עד שקיעת החמה. כיוון ששקעה, קמים, מסלקים שאריות הסעודה, מחלקים ספרי "זוהר" ו"מנוחת הנפש", ומזכירים יום נפילתו של דוד בלימוד תורה.
בין השמשות היווה הבדלה בין קודש לקודש. אינך יודע מה קדוש יותר, קדושת הפורים או קדושת האזכרה? איך תבדיל? לא דחינו זה מפני זה. הם שיתמזגו להם. סבא נשאר יושב במקום שישב בסעודת חג, שותה תה וקורא "זוהר" לנשמתו הזוהרת של בנו דוד.
"כאילו היה חייל בחיילות של בית דוד"
סבא, כנראה, הצליח להכיל את המורכבות הזו. בשבת שבתוך השבעה על בנו ציווה לשיר שירי שבת כרגיל. "אין אבלות בשבת", פסק. בניו ונכדיו כמוהו פייטנים הם, חזקה עליהם פקודתו, כבשו בכייתם ושרו, ונשמע קולם למרחוק עד שתמהו הבריות: מה קול יוצא מביתו של חכם גרג'י יאיר? שבת חתן הוא עושה לבנו?!
באחת האזכרות השיח לי סבא את אשר על ליבו. בפשטות וישירות בלי הקדמות. הביט בי ממושכות עין בעין ממעל למשקפיו. כיוון שראיתי מבטו שוהה אצלי, קרבתי אוזני אצלו: "אני מאמין שה' אל אמונה ואין עוול, ואני מתנחם בזה שזכה בני דוד להיוולד בארץ ישראל במדינה יהודית עצמאית, ונמנה בין חייליה. דומה עלי כאילו היה חייל בחיילות של בית דוד".
שתקתי. עד היום איני יכול להלום את דבריו. שתקתי ולמדתי שההפכים הללו, העצב והשמחה ממקור אחד יְהַלֵּכוּ. הצד השווה שבהם, שבאים מעומק הנפש ואל עומקה הם שבים. חושב אני שסמיכותו של יום זיכרון עם ימי שמחה הלל והודאה, יכולה ללמד אותנו התמודדות נכונה ואמיצה עם מצבי תהפוכות החיים ומורכבותם.
מעולם לא שאל אותי סבי על חגיגת יום העצמאות
איפה חגגתי, עם מי ואיך. תמיד שאל אם הלכנו לטקס הזיכרון של חיל האוויר על יד האנדרטה שבהר הטייסים,
כמו מבקש לומר לי: ודאי לי שתחגוג, על כך אין מצווים לו לאדם. מצווים על הזכירה, כיוון שאדם עלול לשכוח. שכך שמו הקיבוצי של האדם אֱנוֹשׁ, מלשון נשיה ושכחה, ללמד שעשוי הוא לשכוח.
שנה אחת עם סיום הצפירה, בעת שמעל ההר חלפו ארבעת המטוסים, וכמנהגם, בעוברם על פני האנדרטה פורש אחד מהם, והשלושה ממשיכים במסלולם ב"מבנה חסר" לציון זכר הנופלים - שמעתי קול צהלת תינוק אחד רכוב על גבי אימו, וידיו פרושות השמיימה. הבטתי בפניו המאירות בקדושת החיים, וכתבתי בפנקסי:
ילדים מקדשים בצהלתם
ובקריעת עיניהם במבטם
- בראותם את המטס המִתחסר
מעל האנדרטה
שבהר הטייסים -
את זיכרון הנופלים.
משפחה ששכלה מבניה חיה בזיכרון מתמיד
פינות בבית הופכות למעין אנדרטה. בדרך כלל במרכז הבית תלויה תמונה של בחור/ה צעיר/ה במדים,
עם כיתוב בצידה. זיכרון העצמאות גם הוא מבליח לצד התמונה, ממסגרת מוארכת של מגילת העצמאות התלויה על יד דיוקן הבן הנופל, מתנת "יד לבנים". בספריה בולטים ספרים בהוצאת הסוכנות ומשרד הביטחון, הפותחים בהקדשה בדברי שר הביטחון למשפחות השכולות ובשיר זיכרון צורב.
זיכרון הנופלים ממאן להצטמצם ליום אחד או יומיים בשנה. הוא נמתח לאורך השנה ומועדיה, בחג ובמועד, באספות משפחתיות, בסתם יציאה אל השוק. נפגשים עם מישהו שהכיר אותו, שלמד איתו, ששיחק איתו. שמות פרטיים של אנשים שבאו איתו במגע כמעט נעלמים, ובמקומם באים כינויי הקשר שלהם לבן שהלך. דוגמה לדבר: חנות תקליטים הייתה בשנות התשעים בתחילת שוק מחנה יהודה. את הקלטת הראשונה שלי קנתה לי אימי שם. עד היום איני יודע מה שמו של המוכר, אימא קראה לחנות "חנות הקסטות של חבר של דוד".
בשממת היסח הדעת קונה לו הזיכרון שביתה. ילדים קטנים הגדלים במשפחה שכולה, שומעים סיפור על גיבור שהלך לישון לנצח. פעמים שבילדותי ביני וביני פחדתי להיות גיבור, פֶּן אִישַׁן הַמָּוֶת. הצעצוע האהוב עלי היה מטוס מתכת זעיר שריתך דוד ז"ל בלימודיו בטכניון שבחיפה.
מי מכיר את השיר של דודי?
שיר הערש ששרה לי אמא היה שיר פלוגה של חיילים המצפים לשחרורם, שאותו למדה מאחיה דוד ז"ל בבואו הביתה לחופשת שבת, וככל הנראה הוא ידוע רק במשפחתנו (אשמח לדעת אם יש מי שמכיר את השיר הזה). שיר זה שאני בטוח בו שהיה במקורו עליז כעליזותם של טירונים בסוף מסלול, ועוקצני כעקיצת זיפי זקנם - פשט את אדרתו, האט את קצבו, והפך בפי אימי לשיר נוגה ומהורהר:
אוף מתי תזרח השמש
ונצא מהבסיס,
לא נלבש בגדי חאקי
רק עם צו שחרור בכיס.
אז נקום כולם בתשע
לא יהיה מי שיעיר,
לא יהיה מסדר גילוח
רק הביתה ביום שישי.
אוף מתי מתי
מתי כבר נשתחרר,
אני רוצה כבר
להיות אדם אחר.
אוף מתי
מתי יגיע זה היום,
ולא יהיה זה
רק תקווה או סתם חלום.
משנפטר סבא, הקדימו דודַי את האזכרה לימים שלפני חג הפורים.
