"קצה המחר": הלופּ המופתי של טום קרוז
האתגר שניצב בפני יוצרי "קצה המחר" היה כמעט בלתי אפשרי - להביא למסך סרט אקשן שחוזר פעם אחר פעם לנקודת ההתחלה, מבלי להתיש את הצופים. למרבה המזל, הם עמדו במבחן - ומספקים לנו תענוג הוליוודי אמיתי וחכם
התרומה הגדולה שקלטות הווידאו הביאו לחווית הצפייה שלנו בקולנוע, היא היכולת של כל אחד מאיתנו לשלוט בשעון הפנימי של סרט. להזיז אחורה, להזיז קדימה. להזיז קדימה ואז מיד אחורה, ללחוץ על פאוז, סלואו מושן או פשוט סטופ. מתבגרים הורמונלים קיבלו בברכה את הבשורה הטכנולוגית והשתמשו בה לטובת סריקת עירום בסרטים - פאסט-פורוורד, פליי, ואז ריוויינד, וחוזר חלילה.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet :
אפשרויות השליטה שלנו הצופים בזמן הקולנועי נהיו בלתי מוגבלות, לפחות בסלון ביתנו או מול המחשב. אבל מה קורה כשהבמאי עצמו מכתיב לנו משחק של קפיצות קדימה-אחורה כחלק מהמהלך הטבעי של סרטו? זה עלול להתיש. כך זה מרגיש בדקות הראשונות של "קצה המחר" ("Edge of Tomorrow") של דאג לימן. בהתחשב בעובדה (זהירות! ספוילר) שאין פה בכלל עירום, לא ברור בשביל מה זה טוב. אבל חכו רגע, חכו עד לסוף ותבינו: זה כן טוב, כל כך טוב.
כצופים כל שאנחנו זקוקים לו כדי לתמרן את זמן הסרט הוא בסך הכל מכשיר DVD, שלט ואצבע פנויה כדי ללחוץ על כפתוריו. אבל כשמדובר ביוצרים עצמם, המשימה מסובכת הרבה יותר. תסריט, בימוי, צילום, עריכה - כל אלו נועדו כדי ליצור תחושת זמן שונה בקולנוע - כזו הנפרדת מסדר הדברים המוכר מחוץ לאולם, ומאפשרת למתוח, לכווץ או לערבב נרטיב. הקולנוען הפייטן אנדריי טרקובסקי כינה את האמנות הזו "פיסול בזמן", ולמרות שהגאון הרוסי, סביר להניח, לא היה נהנה מלהיט מדע בדיוני הוליוודי בכיכבו של טום קרוז, כנראה אפילו הוא היה יוצא נלהב מהמיומנות בה הוא נוצר.
לא, איני מתכוון לאפקטים בהפקה המושקעת (178 מיליון דולר תקציבה). עיצוב התפאורה מרשים וכך גם התלבושות, והפיצוצים למיניהם מעוררים השתאות, אולם גדולתו של הסרט נובעת לפני הכל מאותם מרכיבים שעושים יצירת קולנוע ליוצאת דופן ומקורית, ובה בעת אפקטיבית ושלמה - יותר מסך כל חלקיה.
ב"קצה המחר" יש תמהיל נכון של בימוי בעל מעוף מצדו של לימן ("זהות כפולה", "מר וגברת סמית'"), תסריט מדויק של כריסטופר מקוויירי (זוכה האוסקר על "החשוד המידי") והאחים ג'ז וג'ון-הנרי באטרוורת', ועריכה נהדרת שתואמת אותו מצד ג'יימס הרברט ולורה ג'נינגס. הצילום היפהפה של דיון ביבי (זוכה האוסקר על "זיכרונותיה של גיישה") הוא בונוס מתגמל. כל אלו הופכים את סיפור המסגרת שהגה הסופר היפני הירושי סיקוראזאקה לתענוג הוליוודי אמיתי וחכם - די נדיר בימינו.
רגע, סטופ! בואו נריץ אחורה לדצמבר 2004, עת יצא לאור ביפן הרומן הגרפי של סיקוראזאקה, "All You Need Is Kill". העלילה מתרחשת בעתיד הלא רחוק על פני כדור הארץ, שנמצא תחת מתקפה של חייזרים אלימים המכונים "החקיינים" בגלל יכולת ליקוט המודיעין שלהם על בני האדם והתנהגותם. וכך, למרות הטכנולוגיה הצבאית המתקדמת המצויה בידה, האנושות מוצאת עצמה במלחמת חורמה על המשך קיומה. רגע לפני חידלון מוחלט, חלה תפנית בקרבות וזו מיוחסת ללוחמת אמריקנית בצבא העולמי המאוחד בשם ריטה ורטסקי, מעין ז'אן דארק מודרנית.
אבל הגיבור האמיתי של הספר, זה שעשוי להביא גאולה לאנושות, הוא טירון יפני בשם קייג'י קירייה. הוא נשלח לקרב ונקלע למפגש עם חקיין מאיים במיוחד אותו הוא מצליח לחסל בפעולת קמיקאזה קרקעית שגובה את חיי שניהם. לכאורה עוד אבידה קטנה לאנושות, אלא שקייג'י מוצא עצמו קם לתחייה רגע לפני יציאתו לשדה הקרב. אותו שדה קרב בו ימצא את מותו בעוד כמה שעות.
איכשהו קייג'י הצליח לעצור את הזמן, או יותר נכון לחזור לנקודת ההתחלה. סטופ. ריוויינד. פליי. או בתרגום לעברית: מת, חוזר אחורה בזמן, חי. הוא נקלע ללולאה שמתאפסת מחדש בכל פעם שהוא מוצא את מותו. כך, בין מוות לחיים למוות, הוא מסוגל גם ללמוד, לתקן. בלופ של ניסוי וטעיה שחוזר על עצמו שוב ושוב. בסוף הוא יחבור לריטה ויגלה את סודם של החקיינים, וגם את המפתח להכרעתם. מזכיר את "קוד מקור" או "ממנטו" המופתי, אבל בלי לחזור עליהם.
כמתחייב בהוליווד, העלילה הועברה לאירופה, וקייג'י אוזרח בארצות הברית ונברא מחדש כקולונל וויליאם קייג' - דובר של הצבא הבינלאומי (קרוז, אביר המדע הבדיוני של הוליווד), שמסתבך עם גנרל תאב כוח (ברנדן גליסון) ונשלח לחזית כדי למות בפלישה הגדולה לצרפת (מה שאמור להחזיר את תודעתנו לנורמנדי של 6 ביוני 1944). וזה אכן מה שקורה, אלא שהוא חוזר לחיים בעבר, אוסף מודיעין, משתפר, מת, חוזר אחורה בזמן, חי, ושוב מת, חוזר אחורה בזמן שוב. בדרך הוא יפגוש את ריטה (אמילי בלאנט) שתאיץ את הדרכתו. מת, חוזר אחורה בזמן, חי. מת, חוזר אחורה בזמן, חי. מת...
ההמרה העלילתית של הדמויות והאקספוזיציה היא עניין פעוט ביחס לאתגר האדיר שעמד בפני לימן וצוותו: להעמיד סרט שמבוסס על חזרה תמידית להתחלה מבלי לאבד את המתח ולהתיש את הצופים. הלופ הזה - אותה חזרה תמידית בזמן - הוא המנגנון הבסיסי של הספר, אולם נראה שהעברתו למסך היא משימה בלתי אפשרית.
כגודל האתגר, כך גודל ההישג. אחרי כמה דקות של מבוכה והתפכחות של הגיבור ושלנו, מנגנון הריסטארט המסובך הזה צובר תאוצה, מסגל קצב משלו, בלי להישחק. שיבוץ הסצנות הופך גאוני - לא פחות. וההברקות התסריטאיות (שמגובות כאמור בעבודת עריכה עילאית)
שומרות על המתח והעניין, אך יותר מכל מחדירות הומור. לא הומור מאולץ, סלפסטיקי או וולגרי - אלא הומור שנובע באופן טבעי וזורם מהתפר הזה שבין המוכר והחוזר על עצמו, לבין החדש והמפתיע. לימן וצוותו הצליחו לארוג יצירה הוליוודית מבדרת, סוחפת ומקורית ומלאה בתפרים אלגנטים, שעושים את ההבדל.
"קצה המחר" הוא סרט אדיר ממדים ומתוחכם, מלא סצנות אקשן מרהיבות, הומור, מתח וקורטוב של קונספירציה (לימן הרי לא יכול בלי זה). שווה לראות אותו בבית הקולנוע על המסך הגדול, להיסחף בקצב הטבעי שמוכתב לנו אל תוך הסבך הנרטיבי המורכב שבו. פספסתם? נראה אתכם בבית עם ה-DVD, מריצים אחורה וקדימה. קדימה ואחורה - בלי להתבלבל.
