"שני פנים לינואר": מסתורין של פעם
בכורת הבימוי של התסריטאי חוסיין אמיני היא עיבוד לספר המתח של פטרישיה היימסמית' "שני פנים לינואר" מ-1964. הסרט שומר על רוח התקופה, ומזכיר קולנוע של פעם. האם הוא עובד גם בימינו? חלקית
"שני פנים לינואר" ("The Two Faces of January") הוא פילם נואר מהנה שנדמה כאילו שייך לעשור אחר. לזכותו עומדים שלושה שחקנים מצוינים, נופי יוון האקזוטיים ורחובותיה הצפופים של איסטנבול, ודמויות שמקשות על הצופה להחליט איזו מהן מעוררת יותר חשד. בידור טוב, גם אם לא יותר מזה.
עוד ביקורות סרטים ב-ynet:
הסרט "שני פנים לינואר" מבוסס על ספר בשם זה מאת פטרישה הייסמית' שראה אור בשנת 1964, והוא מעביר היטב את האווירה הדחוסה, ואת הסביבה הצינית והמניפולטיבית שמזוהות עם כתביה. אחת הדמויות בו, זו של צעיר אמריקאי המתגורר באתונה, אף גורמת לנו לתהות האם לא מדובר בגלגולו של הנוכל הסוציופת טום ריפלי, גיבור חמישה מספריה. התוצאה אמנם אינה אלגנטית, אפלה ומושכת כמו "הכישרון של מר ריפלי" (1999) של אנתוני מינגלה המנוח (שזוכה להכרת תודה בקרדיטים), אחד מעיבודי הייסמית' הטובים שנעשו, אבל מספקת שילוב נבון ונכון של אווירה ומתח.
העלילה הפתלתלה שמתרחשת בשנת 1962 מעמידה במרכזה זוג אמריקאי עשיר המתייר באתונה, צ'סטר מקפרלנד (ויגו מורטנסן), ואשתו, הצעירה ממנו בהרבה, קולט (קירסטן דאנסט). במהלך ביקור באקרופוליס הם נתקלים בריידל (אוסקר אייזק), שמצליח להקסים אותם ובה בעת מתברר כנוכל בפרוטה הנוהג לצוד תיירים.
השלושה מתיידדים ונפגשים לארוחת ערב שאחריה לכאורה ימשיך הזוג מקפרלנד בדרכו. אבל על פי מיטב המסורת הפילם נוארית, הגורל מתדפק על הדלת (במשמעות כפולה), ושני הגברים והאישה ימצאו את עצמם מסובכים בפשע, נמלטים מפני החוק מאתונה לכרתים ובהמשך גם לאיסטנבול.
מה שיפה בסרט, עבודתו הראשונה כבמאי של התסריטאי הבריטי ממוצא איראני, חוסיין אמיני ("כנפי היונה", "דרייב"), הוא ששתי הדמויות הגבריות בו מעוררות את אהדתנו. יתר על כן, מיקומה של העלילה ביוון, על רקע אתרי עתיקות, מדגיש את הזיקה בין הסיפור האפלולי והטרגדיה היוונית הקלאסית. הדמויות בסרט הן קורבנות של גורל, צירופי מקרים ותזמון גרוע, והדברים נכונים אפילו לגבי צ'סטר שבגילומו של מורטנסן משדר רומנטיות וסליזיות במידה שווה.
אמיני מעניק למערכת היחסים ההפכפכה שבין צ'סטר וריידל ממד אדיפלי מובהק. אנו מבינים שלתייר הצעיר היתה "בעיית אבא" שבמידה רבה שלחה אותו לאירופה שלא על מנת לחזור, ושהגבר המעשן בשרשרת בחליפה בצבע קרם מזכיר לו את אביו. התאהבותו בקולט וכמיהתו לכבוש את לבה (שמוצאת את ביטויה הפרוידיאני בצמיד מוזהב שלה שנשכח ונמצא באקראי על ידו) משלימה היטב את קווי המתאר של הנרטיב האדיפלי שמציע "שני פנים לינואר".
לזכותו של "שני פנים לינואר" עומדת גם המוזיקה שכתב אלברטו איגלסיאס, מלחינו הקבוע של אלמודובר, שעוטפת את הסרט במלנכוליה, ומעבירה היטב אותה תחושת בלבול וכאוס שבה נתונות פה כל הדמויות. העובדה שהתסבוכת הפטאלית אליה הן נקלעות מתנהלת דווקא על רקע נופי יוון הפתוחים והשמשיים - מעניקה למתרחש מידה של אירוניה, וגם מספקת לסרט מראה של גלויית תיירות נאה.
