"ג'ון וויק": קרב ההישרדות של קיאנו ריבס
האם דמות המחסל הנוקם בסרט "ג'ון וויק" תחלץ את קיאנו ריבס מהבצורת ממנה הוא סובל מאז טרילוגיית "המטריקס"? אפשר להגיד שגיבור האקשן החדש תפור למידותיו של השחקן, ויסב עונג לחובבי הז'אנר. לא יותר
השנים האחרונות לא הטיבו עם הקריירה של קיאנו ריבס. לא יהיה זה מוגזם לטעון שמאז הפרק האחרון בטרילוגיית המטריקס (2003) הקריירה שלו מחכה לסרט הגדול הבא שמעולם לא הגיע. הרווחים הפושרים של סרט המדע בדיוני "כשהעולם עמד מלכת" (2008) מציינים את הפעם האחרונה שבה הוליווד וריבס היו בסוג של איזון.
עוד ביקורות סרטים ב-ynet:
ריבס נמשך לשילוב בין אמנויות לחימה ודמויות של אאוטסיידרים לאקוניים עם מנעד הבעות מוגבל, אך בשנים האחרונות שילוב זה לא הביא לו הצלחה רבה. הוא השקיע שנים בתכנון ובימוי סרט אמנויות הלחימה הסיני "קרב עד הסוף" (2013), שהפך לכישלון מסחרי (הכנסות של 100 אלף דולר בארה"ב).
בשנה שעברה הוא כיכב בסרט האולפן הראשון שלו מאז 2008 - אפוס סמוראים ופנטזיה בשם "47 רונין". תקציב אדיר של 175 מליון (ללא עלויות שיווק והפצה) הוביל להפסדים של עשרות מיליוני דולרים. קטסטרופה כלכלית מהסוג שקובר קריירות. ההצלחה היחידה שנקשרה לריבס בשנים האחרונות הייתה ההפצה הוויראלית של "מם" האינטרנט "קיאנו עצוב".
יתכן מאוד שהקריירה של ריבס כשחקן מוביל בהפקות הוליוודיות הסתיימה, אבל באזור הדמדומים של סרטים ז'אנריים המופקים באופן עצמאי (מה שפעם כונה "סרטי B") עדיין יש לו תקווה. "ג'ון וויק" ("John Wick"), מנצל את היתרונות של סוג סרטים זה. תקציב נמוך המאפשר לצ'אד סטהלסקי ודיוויד לייטץ' (שניהם פעלולני קולנוע מנוסים ובכירים) לביים לראשונה.
הסגנון מציב אלטרנטיבה לקונוונציות האקשן ההוליוודי העכשווי: במקום עריכת "מג'ימיקס" בין שוטים של חלקיקי שנייה מזוויות רבות, כאן יש העדפה של שוטים (יחסית) ארוכים, ומיקום ברור של המצלמה מול האקשן. זהו סרט של אנשים היודעים להעריך את המאמץ המושקע בכוריאוגרפיה הפיזית של האקשן, וניכרת ההשראה ששאבו מסגנון האקשן של הקולנוע ההונג קונגי. שימוש מסוגנן בצבע, תאורה ומוזיקה, שחקני אופי מוצלחים כדמויות משנה, ותסריט עם אלמנטים "מיתולוגיים" שיכולים להתפתח לסדרת סרטים עתידית, משלימים מוצר ז'אנרי אלטרנטיבי ובדרכו המוגבלת אף מספק.
העלילה ניגשת לעיקר בזריזות מפתיעה. בדקות הראשונות של הסרט מונטאז' מהיר של שוטים מספר לנו על אהבתם של ג'ון וויק ואשתו הלן (בריג'יט מוינהן). תוך שניות ספורות הלן מתה ממחלה, ו-וויק חוזר לביתם המעוצב והריק. האלמן הטרי מקבל משלוח מנחם אותו ארגנה אשתו מבעוד מועד: גורת כלב ביגל, חמודה עד אין קץ, שתשיב לו אהבה. את הצער על מות אשתו הוא מחצין באמצעות תרגולי נהיגה אינטנסיביים במכונית המוסטנג השחורה שלו.
מפגש אקראי בתחנת דלק עם יוזף (אלפי אלן - תיאון גרייג'וי המסורס מ"משחקי הכס"), בנו המפונק של מאפיונר רוסי בשם ויגו (מיקל ניקוויסט) מוביל לחזרתו של וויק לעיסוקים שקדמו לנישואיו להלן. יוזף רוצה לקנות את המוסטנג של וויק אך נדחה. בלילה הוא ואנשיו מגיעים לביתו של וויק, מכים אותו, הורגים את הגורה, ולוקחים את המכונית. מהלך לא סביר במיוחד בהתחשב בכישורי הלחימה שוויק עומד להפגין בהמשך הסרט, אבל מניע פשוט וברור לנקמה שתותיר מאחורי הרבה גופות של מאפיונרים רוסיים. אין ספק שהסרט תורם את חלקו לרנסנס העכשווי בדמות "הרוסי הרע".
מסתבר שוויק היה מחסל אגדי בשירותו של אותו מאפיונר רוסי, ולמעשה כישוריו הם אלו שאפשרו לוויגו להקים את אימפריית הפשע שלו. מהרגע בו נחשף עבר זה, הסרט עובר למישור פנטסטי למחצה - עולם של פושעים ומחסלים המתקיים במקביל לעולם האנושי המוכר.
זוהי מיתולוגיית אינסטנט של דמויות, חפצים וקודים של התנהגות, שאותה אנו בדרך כלל פוגשים בעיבודים של קומיקס לקולנוע (כמו ב"מבוקש" או "רד"). עולם שבו משלמים על פינוי גופות במטבעות זהב, שבו שוטר המגיע לביתו גדוש הגופות של וויק מתייחס למראה בנונשלנטיות, ושבו כל מחסלי העל מכירים אלו את אלו.
המהלך הזה מאפשר לשלב בסרט דמויות צבעוניות והופעות אורח חביבות: מרקוס (ווילם דפו)
כקולגה מיומן ויריב בעבר של וויק; איאן מקשיין כ"וינסון", בעל מלון קונטיננטל בניו-יורק, שבו שוהים הגנגסטרים והמחסלים בניו יורק; לאנס רידיק (קפטן סדריק דניאלס מ"הסמויה") כמנהל המלון המתנהל כעולם עם חוקים משל עצמו. מפגשים עם דמויות אלו יופיעו ברגעי המעבר המפרידים בין סיקוונסים ארוכים שבהם וויק מפליא בפעלולי הגאן-פו (Gun fu).
הטון האירוני של הסרט שומר עליו מפני הרצינות שרק היתה מדגישה את מטופשותו. האקשן מספק, הגופות נערמות. חובבי סרטים מסוג זה לא צפויים להתאכזב.
