"אנאבל": ד"ר, הבובה חולה
להיט האימה "אנאבל" הוא אולי שובר קופות מצליח, אבל זה לא אומר שמדובר בסרט מפחיד או מוצלח במיוחד. גם המעריצים של "לזמן את הרוע", ממנו צמחה הבובה הרצחנית, יתאכזבו מהשטיקים הצפוים וחוסר ההומור
נפתח בהבהרה: אם אתם רוצים לראות את "אנאבל" כי ז'אנר האימה קרוב לליבכם ואהבתם את "לזמן את הרוע", ומתחשק לכם עוד מאותו הדבר, קחו בחשבון שלא מדובר בפריקוול, אלא בספינאוף. אמנם העלילה של אנאבל מתרחשת לפני זו של סרט האימה המצליח שקדם לה, אבל מעבר לכך שהבובה המרושעת המדוברת הופיעה כאלמנט מקריפ משני בסרט הראשון, אין בין השניים שום קשר.
עוד ביקורות סרטים ב-ynet:
על הבימוי אחראי הפעם ג'ון ר. לאונטי, מי שהיה אחראי על הצילום של "לזמן את הרוע", ולקח חלק בהפקת "הרוע שבפנים", ועל התסריט אמון גארי דוברמן. גם העלילה, בהתאם, אינה קשורה ישירות. היא מתרכזת במשפחה צעירה וחביבה, ובקורותיה שאמורים להיות מצמררים עם אותה אנאבל שזכורה לנו לשמצה. בזמן שמיה (אנאבל ווליס, "הטיודורס") וג'ון (וורד הורטון) מצפים לילדה, בן הזוג האוהב מוצא ורוכש לאשתו בובה עתיקה (נחשו מי), האחרונה בסדרה של בובות שהיא אוספת.
בזמן שהוא עסוק בהשלמת לימודי הרפואה שלו ולאחר מכן בשעות ארוכות כרופא במשמרות לילה, האווירה נוחה לכך שהבובה המדוברת תהפוך למקור מאיים. אירוע שלא נפרט כדי לא להרוס, שמהווה את אחד מרגעי השיא בסרט (ולכן חבל שהוא מגיע ונגמר די בהתחלה), מספק את סיפור המקור לסיבה שאנאבל הופכת מפריט אספנים בלתי מזיק, למשהו הרבה יותר גרוע.
עיקר הסרט מתרכז בחרדות שהיא מעוררת במיה, אם צעירה שגם ככה מרגישה מעט מעורערת כשהיא נשארת בבית כל היום לבד עם בתה התינוקת. למעט אוולין (אלפרה וודארד) שכנה טובת לב עם הבנה במאגיה אפלה, למיה אין קרובי משפחה או חברים שמארחים לה לחברה, ולכן קל לחוש אמפתיה אליה. זאת גם ברגעים בהם היא לא בטוחה אם היא באמת סובלת מבובה שרודפת אחריה ורוצה לעשות לה או לבתה דברים איומים, או שהיא פשוט משתגעת.
הסרט מצטיין בסצנות הקפצות טיפוסיות שעובדות באופן יעיל על מסך גדול, במיוחד אם האולם מלא באנשים שנוטים ונהנים להיבהל בקלות. למי שכבר ראה את הטריקים האלו מיליון פעם יהיה קשה להתרגש.
גם העלילה נוטה להיות בינונית מינוס, וטובה פחות מ"לזמן את הרוע", שגם הוא, בסך הכול, למרות הצלחתו הקופתית לא הביא כל בשורה של ממש. לחובבי האימה הטראשית והמודעת לעצמה, שבטוחים שסרט עם בובה מחרידה יהיה דומה במשהו לסדרת סרטי צ'אקי, זה הזמן לומר שלאנאבל, בניגוד לצ'אקי, אין חוש הומור. כל מה שהיא גורמת לו נעשה ומטופל ברצינות תהומית.
מיה נראית עגומה רוב הזמן, ובעלה הוא התגלמות הגבר העסוק שלא מבין מה עובר על אשתו שאמורה להיות עקרת בית מאושרת. מהבחינה הזו הסרט מציג תמונת מצב ביקורתית משהו על מצבן של נשים בעשורים הקודמים, אבל הוא לא מעמיק לכיוון הזה.
הבובה נראית מטרידה למן הרגע הראשון וגורמת לחשוב שמי שבוחרת במודע לאסוף פריטים שנראים ככה לא אמורה להתפלא שמכונת התפירה שלה עובדת מעצמה. והדברים להם היא גורמת והסיבות והרצונות שעומדים מאחוריה כבדים וצפויים כמעט כמו צרחותיה החוזרות על עצמן של מיה בכל סצנה שאמורה להפתיע.
המוטיב של האם הטרייה והמעורערת שנמצאת בפרנויה תמידית בבניין דירות גדול מזכירה מייד את "תינוקה של רוזמרי" המצמרר של רומן פולנסקי. אלא שווליס והורטון חסרים את הכריזמה וכישורי המשחק של מיה פארו וג'ון קאסבטס. המסתורין של הקלאסיקה מ-1968 לא קיימת כאן, כי את רוב התשובות לגבי מה קורה למיה ולמה אנחנו מקבלים מאוד מהר, והפתרונות פשטניים ואף לוקים בחסר.
בנוסף, הסרט רווי בעיסוק שטחי בנצרות, שמוצג בצורה כל כך משמימה שגם מי שמתחבר לתחום עשוי למצוא את עצמו יגע. הזוג מבקר מדי פעם בדרשות מהן אנחנו זוכים לשמוע ציטוטים נבחרים, מתייעץ עם כומר (טוני אמנדולה), אבל בדיוק כמו מערכת היחסים נטולת הקונפליקטים בין מיה לג'ון, גם הקשר עם הכומר נטול עניין אמיתי. אף דמות בסרט הזה לא מגיעה למיצוי של ממש, אף דיון על מה שקורה לא מגיע לוויכוח על שפיות מול אמונה, הכול נשאר פחות או יותר על מי מנוחות, ואותו דבר.
אז למה כן לראות את "אנאבל"? אולי כי החלק הראשון שלו כן מצליח לעניין ולהיות מותח, למרות שההמשך שלו לא מקיים. ואם אתם ממש, אבל רק ממש פוחדים מבובות, אולי הוא יעבוד עליכם בצורה אפקטיבית. הוא בעיקר מדגיש שבכל הנוגע לתחום האימה, הצלחה קופתית היא לא מדד לאיכות.
