המרצה כינה ערבים "כלבים", החניכים שתקו
קולה של ההנהגה המתונה בציונות הדתית כמעט ולא נשמע אל מול הגזענות. היא מיישרת קו, קובעת שמדובר ב"עשבים שוטים" - ומושכת עד הפעם הבאה. הבעיה ב"בני עקיבא" איננה עם מרצה גזען זה או אחר. זו בעיית עומק: איך זה שאף אחד לא השתיק אותו? מדוע הוא הרגיש בבית מול החניכים?
גילוי נאות מאוד
גדלתי בתנועת "בני עקיבא" ובה טופחו חיי החברתיים והאידיאולוגיים. בתנועת נוער זו למדתי לעמוד על דעתי, לחשוב, להתווכח, להתעקש וגם לשנות עמדות. למדתי שחיים ללא אמונות וערכים אינם ראויים, ומשום כך - להעדיף שיקולים מוסריים על חומריים. את כל אלה אני נושאת עמי עד היום, ומנחת תודה שמורה בלבי לתנועה שהעניקה לי אותם.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
זמני כניסת ויציאת השבת - ועוד על פרשת ויגש
אני לא חילונית, ולא עזבתי את הציונות הדתית בגלל סוגיות של אמונה באלוהים. לא פשוטה הייתה דרכי החוצה, ובמבט לאחור נדמה לי ששתי סוגיות סללו אותה: אפליית נשים ושנאת זרים (ובעיקר – ערבים), שתיים שהן אחת - שכן גזענות היא גזענות, ובמקום שבו פוגעים בזכויות נשים, יפגעו בזכויות מיעוטים.
חברים רבים שדעותיהם כדעותיי נשארו בחוגי הציונות הדתית, ומתוכה הם מנהלים מאבקים פמיניסטיים, ומאבקים לשלום ולשוויון לכל הברואים בצלם אלוהים. אני מעריכה אותם, מתפללת להצלחתם ומנסה לעזור. אני רוצה שתהיה בציונות הדתית אופציה אחרת, הגם שהיא כבר לא תהיה שלי.
המילים שאני מתביישת לכתוב
בשבוע האחרון סערה "הביצה הירושלמית" של "בני עקיבא" בעקבות אירוע קשה עד מאוד.
לסמינר ההדרכה של מחוז ירושלים הגיע מרצה בשם הראל חצרוני, פעיל בארגון "יד לאחים" המנהל את "הזולה של חצרוני". במהלך הרצאתו התייחס חצרוני לנישואים של יהודיות עם ערבים, ואמר: "לבת של מלך לא מגיע להתחתן עם הכלב של המלך, אפילו אם הוא פודל חמוד". את המילים שהוא אמר כבדרך אגב, קשה לי אפילו לצטט. אני מתביישת בפני חברותיי וחבריי הערבים, אני מתביישת וכואבת עד מאוד. אבל המילים האיומות אכן נאמרו.
האסון האמיתי איננו בכך שאיש אחד עומד מול בני נוער ומלהג אמירות גזעניות. האסון האמיתי הוא שאחוז קטן מאוד מהחניכים מחו נגד דבריו, ואף אחד מהמחנכים לא גינה ולא הוריד אותו מהפודיום ברגע שבו נאמר משפט זה. האסון האמיתי הוא שחצרוני הרגיש בסמינר ההדרכה של "בני עקיבא" בבית, והוא ידע שדבריו יתקבלו בשקט ואף באהדה.
רק יומיים אחרי האירוע, ובלחץ הורים, השמיע רכז הסמינר דברי הסתייגות מדבריו של חצרוני. אבל חצרוני הוא לא באמת הבעיה, והגינוי הרפה אינו הפתרון.
דֵזַ'ה וו
לפני שלושים שנים בדיוק, השתתפתי בסמינר "בני עקיבא" שהיה מיועד לבנות שירות לאומי
שעבדו כמרכזות סניפים של התנועה. זה היה בשנת 1984 שהייתה גם היא שנת בחירות. באותה עת ניסו לפסול את רשימתו של מאיר כהנא לכנסת, וחלק משירי המורל ששרו חברותיי לקורס, היו שירי תמיכה בכהנא ושנאה לערבים.
שיר נורא אחד לא מצליח להימחק מזיכרוני: "נזרוק את הערבים לפח, כהנא לכנסת", שרו הבנות ברחבי המושב בית מאיר, ואיש מהצוות החינוכי לא פצה פיו. רק לאחר לילה טרוף שינה של כמה מחברותיי ושלי, ולאחר ויכוחים ולא מעט דמעות, נענה הצוות החינוכי והעלה את סוגיית הגזענות לדיון.
גם הפעם, כך ספרו לי, היו שירי המורל בסמינר שירי שטנה: "שיישרף לכם הכפר" ו"קדוש, קדוש, קדוש, תנו לערבים בראש". שרו בסמינר ההדרכה של "בני עקיבא" - והאדמה לא רעדה.
תקדים הרב יואל בן-נון
עשר שנים לאחר סמינר הקומונריות שבו השתתפתי, נרצח יצחק רבין על ידי אדם שיצא משורותיה של הציונות הדתית. מיד לאחר הרצח תקף הרב יואל בן-נון באומץ וביושר את האווירה בציבור הדתי-לאומי בתקופה שקדמה לרצח, וטען שברשותו מידע על רבנים שפסקו לרבין "דין רודף". ומה קרה בעקבות דבריו? הוא הוקע ונאלץ לעזוב את ביתו שבעפרה. רבים התאמצו להשתיק את המתריע, ובכך הבהירו למתריעים עתידיים מה תהיה מנת חלקם אם יבחרו להעביר ביקורת פנימית על המגזר.
ואולי משום כך קולה של ההנהגה המתונה של הציונות הדתית כמעט לא נשמע אל מול פעולות "תג מחיר" המתחדשות כמעט מדי יום, אל מול שריפתו של בית הספר הדו-לשוני והגזענות הפושה בישראל. ההנהגה המתונה מיישרת קו, קובעת שמדובר ב"עשבים שוטים" - ומושכת עד המכה הבאה. אחרי הכל, מי רוצה להיות הרב יואל בן-נון מספר 2?
צריך לקרוע קריעה
בדף הפייסבוק של הארגון החשוב "תג מאיר" פורסמה התייחסות לאירוע בסמינר המדריכים הנ"ל: "בתגובה לשמועות על התבטאות לא הולמת נגד ערבים של מרצה בודד באחד הסמינריונים של תנועת הנוער 'בני עקיבא', כותב לנו מזכ"ל 'בני עקיבא' דני הירשברג: 'אנו בניו של רבי עקיבא שעמד על דעתו ש'חביב אדם שנברא בצלם' מתייחס לכל אדם'. כמו כן, ניתנה הוראה להקפיא כל הזמנה של אותו מרצה עד לבירור העניין'. ואנו אומרים יישר כוח למזכ"ל, ו'קדימה בני עקיבא, הידד במעלה'".
ואני רוצה לומר כמה דברים לדני הירשברג ולחבריי היקרים ב"תג מאיר": דיבור המשווה ערבים לכלבים לא יכול להיות מוגדר כ"דיבור לא הולם". אלו דברים גזעניים שכדוגמתם נאמרו פעם אחר פעם נגד יהודים בגולה. אלו דיבורים הגוררים מעשים איומים שכבר נעשים ברחובותינו, למה בחרתם להקטין את חומרת המעשה, ולכבס את מילותיו של חצרוני?
הבעיה של "בני עקיבא" איננה עם חצרוני כזה או אחר. אתם יודעים בדיוק כמוני וכמו
בעקבות אירוע חצרוני צריך היה לעצור כל פעילות בסמינר, צריך היה לקרוע קריעה, לשבת שבעה ולשאול איך הגענו למקום בו שנאת בני אדם והשפלתם מתקבלת בזרועות פתוחות. השאלה איננה מה נעשה עם חצרוני, אלא מדוע הוא הרגיש שמול חניכי "בני עקיבא" אין לו צורך לשמור על מוצא פיו הגזעני?
דני הירשברג, אם היית עושה סקר בין משתתפי הסמינר ומחנכיו – איזה אחוז מהמשתתפים היה מגנה את דבריו של חצרוני, ואיזה אחוז היה תומך בהם? שנינו יודעים את התשובה, ושנינו יודעים שזו הבעיה החינוכית האמיתית שעמה צריך להתמודד.
חברי ב"תג מאיר" אני מציעה שבטרם נשיר: "הידד במעלה", נברר ש"בני עקיבא" באמת עוזבים את המדרון.
היהדות היא הבית התרבותי היחיד שלי
אין לי בית אחר, ולא חשקה נפשי בנדודים. פעם אחר פעם, ב"בית המדרש של הטוקבקים", אני נשאלת מימין ומשמאל – מה לי וליהדות, ופעם אחר פעם אני משיבה שזו התרבות ושפת הנפש שלי, ואני לא אוותר.
התרבות היהודית (כמו המוסלמית) חווה ימים קשים. אנשים הממנים את עצמם לדובריה, ממלאים את פיהם בגזענות ובהפחדות. מבחינתי, זו לא סיבה לעזוב את היהדות – זו סיבה לדבוק בה ולהשמיע ברמה קולות יהודיים אחרים. התרבות היהודית מתמודדת כרגע עם גלים עכורים היוצאים ממנה ומאיימים להטביע אותה ואת מאמיניה. זו לא עת לוותר, זו עת להפיץ את מעיינותינו חוצה.
ובפרשת השבוע
בפרשת "ויגש" מסתיימת הירידה למצרים. יעקב וכל אשר לו חוברים אל יוסף, ושנות הגלות מתחילות. שוב ושוב תחזור התורה ותבקש ללמדנו את המסקנה החשובה היחידה מגלות מצרים (דברים י', י"ט): "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים".
חבריי ב"בני עקיבא", אני יודעת שהמבחן קשה. אני יודעת היטב את כוח המשיכה של הגזענות, ומבינה את הפחד מפני הגינוי שלו תזכו אם תירתמו למאבק, אבל אין לנו אפשרות אחרת להיות יהודים ראויים.
ובבית המדרש של הטוקבקים
כמה הצעות מעניינות הגיעו כתגובה לקושי שמציב השם התמים למראה "מִטבח". בפייסבוק
הפרטי קיבלתי את תגובתו המלומדת של אבשלום בן צבי, וחשבתי שכדאי שכולנו נחכים ממנה:
"רוחמה שלום. לעניין הצמחונים במטבח, שהעלית השבוע בטורך ב-ynet: בכרך השני של אגרות ברל כצנלסון שערך יהודה שרת, בעמוד 43, מובאים ראשי פרקים לשיעורי עברית שלימד ברל כצנלסון בקבוצת כנרת (אם אני לא טועה, בחורף 1915-16). אחד מהם, תחת הכותרת 'שונות', נפתח כך: 'חדר הבישול. מִבְשָׁל. מִטבח?'
"לעניין סימן השאלה מביא יהודה שרת עדות מפי חיים כהנא (אז חבר קבוצת כנרת, ולימים ממייסדי עין חרוד ואביה של הסופרת עמליה כהנא-כרמון): 'מטבח' הנגזר מטבוֹח לא נתקבל על דעתו, והחזיק ב'חדר הבישול', והיה ברל מקפיד שהחברות תשתמשנה במונח זה בשפת יום-יום'... נראה שברל הציע את החידוש 'מִבְשָׁל' כתחליף למטבח".
ואציין גם את הצעתה של הילה (טוקבק 31) להחליף מִטבח ב"מִטפח" (במשמעות של: טיפוח).
אם אתם מעוניינים ברגע של נחת רוח
האזינו לטקס הדלקת הנרות שערכה בבית הלבן הרבה אנג'לה בוכדיל
(שעליה כבר כתבתי בטור זה בעבר). אני מייחלת לרגע בו גם במדינת היהודים תוכל אישה להתכנות בתואר ''רבה", ולהדליק נרות חנוכה בטקסים רשמיים.
שבת שלום!
