חברים עד המוות: על הסרט "ובחרת בחיים"
במשך ארבע שנים ליוו גיל איזקוב ומצלמתו את חברו ושותפו ליצירה, ניר טויב, כקרב מאסף נגד הסרטן. אחרי מותו, המשיך את העבודה על הסרט "ובחרת בחיים" לבדו: "לא היתה לי הזדמנות להיפרד מניר, ראיתי אותו יום יום על המסך. אחרי הקרנת הסרט חשתי אושר גדול". הערות הבמאי
במשך עשרים שנה חלקו ביניהם ניר טויב וגיל איזקוב שיתוף פעולה מקצועי פורה ועשיר. בין השאר יצרו יחדיו עשרות פרויקטים דוקומנטרים מגוונים, ביניהם "תדע כל אם" שעסק במיתוס הגבורה הצה"לי ו"תמוז" על מבצע הפצצת הכור. הזוגיות הקולנועית הזאת המשיכה גם כשטויב אובחן כחולה בסרטן הריאות. לאורך ארבע שנות המאבק במחלה, ליווה אותו חברו הטוב עם המצלמה וביחד סקרו את הקרב המאסף שניהל נגד המחלה ונגד הממסד הרפואי - קרב שהסתיים במותו של ניר. "ובחרת בחיים" הוא הסרט שצילמו השניים ואיזקוב נותר להשלימו לבד. הערב (21:00) הוא יוקרן ב-yes דוקו.
עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet
"ההתלבטות שלנו תמיד כיוצרים דוקומנטרים היתה איך ליצור מתח, למרות שהסוף הידוע מראש. זה היה האתגר ב'תמוז', כשלכולם ברור היה שהמבצע צלח וטייסנו חזרו הביתה לשלום, וכך גם פה - החלטתי לא להסתיר את העובדה שניר מת בסוף", מודה איזקוב, שנדרש לבנות את הסרט מחדש לבדו בחדר העריכה, אחרי מותו של טויב ב-5 בפברואר 2013.
מה שהתחיל כפרויקט דוקומנטרי אופטימי על מלחמה בסרטן שתסתיים בניצחון, הפך עם הזמן למשימה קשה מנשוא. המחלה נתנה את אותותיה והיתה ניכרת יותר ויותר במראה של טויב, וגם בבריאותו המתדרדרת. ובינתיים, ממשיך איזקוב לתעד את חברו הגווע, עד לרגעים האחרונים - הפעם האחרונה היתה כשבוע לפני המוות, כשאיזקוב הוזעק בארבע לפנות בוקר לבית חולים הדסה בירושלים. אחרי נסיעה לילית ארוכה מביתו בבנימינה, גילה את טויב כשהוא על ערש דווי.
"אני יכול לחלק את תקופת הצילומים לשתיים: השנתיים הראשונות היו שנתיים אופטימיות. החלק השני של הצילומים ובמיוחד בשנה האחרונה, זו כבר היתה תמונה אחרת לגמרי. ההתמודדות שלי כבר היתה הרבה יותר קשה", מודה איזקוב. "איפשהו בתוכי הבנתי שידעתי שהדברים הולכים לכיוון לא טוב, אבל צריך לשמור על מקצועיות, אתה לא יכול לערבב את הרגשות שלך. לא יכולתי להרשות לעצמי להתפרק מולו ושידרתי נייטרליות וקור רוח. אני חושב שניר העריך את זה".
במאים נוספים מספרים על סרטיהם ב-ynet:
- נדב לפיד על "הגננת"
- אסף קורמן על "את לי לילה"
- מושון סלמונה על "שקופים"
- אדם סנדרסון על "לוויה בצהרים"
- שרון מימון וטל גרניט על "מיתה טובה"
- נעם קפלן על "מנפאואר"
- עודד רז על "גאליס: המסע לאסטרה"
- טליה לביא על "אפס ביחסי אנוש"
איזקוב מספר כי ההחלטה של טויב לעשות את הסרט היתה בעצם חלק מהמלחמה שלו על החיים. "הוא ראה במצלמה דרך לריפוי, ועד לרגעיו האחרונים הוא לא הרפה מהסרט", מעיד איזקוב, ומספר גם על עיקשותו שלו להמשיך את מה שהתחילו השניים ולסיים את "ובחרת בחיים" אחרי המוות. כך, הגיע להלוויה כשהוא מצויד במצלמה. "אני מניח שזה היה סוג של מנגון הגנה", הוא מסביר, "אמרתי לעצמי שעד הסוף אני מצלם את הסרט הזה". הבעיה היתה שבניגוד לכל האורחים האבלים, הוא נשאר אחרי ההלוויה עם הפרויקט ועם דמותו של ניר לבד בחדר העריכה.
"אני נשארתי עם החומרים, ולא היתה לי את ההזדמנות לעשות את הפרידה והסגירה. המשכתי לראות אותו יום יום במשך כשנה וחצי על המסך מולי, והרגשתי שאני לא יכול להיפרד ממנו. הרגשתי שמצד אחד סיום העבודה על הסרט תהיה הפרידה, אבל סיום העבודה על הסרט תהיה גם סיום פרק בחיים שלא הייתי מוכן לו. אבל, כשהסרט נגמר והוקרן בפסטיבל חיפה, יצאתי מהסינמטק - השמש זרחה בשמיים וחשתי אושר גדול. הרגשתי שסוף סוף אני יכול להיפרד ממנו".
עוד על ההתמודדות הרגשית של איזקוב כמתעד מהצד את הידרדרות חברו, הקושי בלהתארגן מראש לימי צילום נוכך הדעיכה הפיזית של טויב, מבצעי ההתחמקות אל תוך חדי הטיפולים בבתי החולים, וגם הסצנה האחרונה של ניר לפני מותו - כל זאת במדור הערות הבמאי עם גיל איזקוב על הסרט "ובחרת בחיים".
