"בדרכי שלי": ביוגרפיה הקול כלול
חייו הקצרים והסוערים של הזמר הצרפתי קלוד פרנסואה נפרשים על המסך שלב אחר שלב, פריים אחר פריים, לאורך 140 דקות "בדרכי שלי". אין פה הברקות בעריכה, אך ההנאה מובטחת לחובבי המוזיקה והנוסטלגיה
שיריו של קלוד פרנסואה אינם מוכרים בישראל באותה מידה כמו אלה של סרז' גינסבורג, אדית פיאף, ז'ו דסאן או ז'ק ברל. עבור חלק מהצופים, וגם בקרב רבים מבני הדור הצעיר בצרפת, פרנסואה היה הבלונדיני המלוקק הזה שרקד בבגדים מנצנצים לצלילי דיסקו בצרפתית.
אם אתם בקיאים בעולם הזמר הצרפתי תיהנו בוודאי גם מהמוזיקה וגם מכמה איזכורים עסיסיים של דמויות מפתח כמו ג'וני האלידיי, ז'ילבר בקו ופראנס גל (שהיתה אחת ממאהבותיו של פרנסואה). אך מ"בדרכי שלי" - סרטו של פלורן אמיליו סירי - יכול ליהנות גם מי שלא מכיר את האיש ופועלו (אם כי סביר להניח שרובכם תזהו לפחות שיר או שניים במהלך הסרט), או את קורות חייו הקצרים והסוערים של הזמר.
אורכו של הסרט, מאידך, עומד דווקא ביחס הפוך לשנותיו הקצרות של מושאו. נראה כי סירי ("בן ערובה") לא רצה להשמיט אף פרט בביוגרפיה של הזמר והתוצאה שהתקבלה היא סרט ארוך ודחוס (140 דקות) המרפרף על פני אירועים רבים מבלי להתמקד בהם או להעניק להם עומק פסיכולוגי ממשי.
עוד ביקורות סרטים ב-ynet:
החוויה המתקבלת היא פחות שואבת מבחינה רגשית, ויותר כמו צפיה במחזמר צבעוני ומרשים. לכך תורמות גם כמה סצנות מלודרמטיות בסגנון סרט מצרי שגורמות בעיקר לגיחוך, כמו התפרצויות הבכי של פרנסואה בכל פעם שאישה עוזבת אותו, והנשיקה מלאת התשוקה בינו ובין אם ילדיו לעתיד לאחר שהתנגש בה בזעם עם מכוניתו ועוד.
ההסבר הפסיכולוגי לאישיותו המתוסבכת של הזמר מתמצה בתחילת הסרט. הוא נולד במצרים לאם איטלקיה ולאב צרפתי שהיה מנהל מכובד בחברה המפקחת על אוניות בתעלת סואץ עד שגורש עם משפחתו בבושת פנים לאחר משבר סואץ. המשפחה עברה למונקו שם סבלה מקשיים כספיים בעוד האב הגאה והקשוח הולך וקמל. כבר בשלב זה קלוד הנער (שכבר נראה כאן בערך בגילו של אביו) מפתח שאיפות להשתלב בעולם הבידור, אשר מובילות להתנכרות של האב שנמשכה עד יום מותו.
כוכב הסרט ז'רמי רניה (המוכר מסרטיהם של האחים דארדן) מעניק כאן הופעה מהפנטת ומטרידה שהעניקה לו שבחים רבים ומועמדות לפרס הסזאר. מעבר לדמיון הפיזי הרב בינו ובין פרנסואה, הוא מעביר בווירטואוזיות את הדיסוננס שבגבר העדין, הילדותי וחסר הביטחון בעל הקול הרך. גבר שהוא גם קונטרול פריק ומגלומן בעל אמביציה שאינה יודעת שובע, המסוגל להתעמר בסובביו ובנשותיו ולהשתמש בילדיו למטרות שיווקיות.
ואכן, התסריט לא עושה הנחות לזמר המנוח, ומאיר צדדים לא נעימים בלשון המעטה באישיותו של אחד הכוכבים הגדולים והאהובים ביותר בצרפת. עם זאת, הוא בהחלט נותן כבוד לכשרונו ומקצועיותו ולעובדת היותו פורץ דרך. אמנם היו אלה הפרפקציוניזם, הבנתו בשיווק ושאיפות הכוכבות שלו שהובילו אותו אל התהילה (פרנסואה לא הסתפק רק בשירה, והקים גם מגזין, סוכנות דוגמניות ואפילו השיק בושם משלו), אך במידה רבה היתה זו גם היצירתיות שלו, והאש שבערה בו מבחינה אמנותית ורגשית, לטוב ולרע.
שמו של הסרט במקור הוא "קלוקלו", על שם הכינוי שהוענק לזמר על ידי מעריציו. השם "בדרכי שלי" נועד למשוך את הקהל הבינלאומי, שכן לא רבים יודעים ששירו המפורסם של סינטרה, שאת מילותיו כתב פול אנקה, הוא למעשה גירסה לשירו של פרנסואה "Comme d'Habitude". בסרט ישנה סצנה יפה המראה מפגש אקראי בין שני הזמרים. סינטרה מחווה כלפי האיש שהעניק לו את הלהיט המצליח, אך פרנסואה נאלם דום, ואחר כך אומר: "מה כבר יכול זמר צרפתי קטן כמוני לומר לכוכב הענק הזה".
לצד רניה והנשים המתחלפות, ניתן לציין את מוניקה סקטיני בתפקיד אמו החמה והדומיננטית של הזמר, ואת בנואה מז'ימל ("השנאה", "המורה לפסנתר") עם סיגריה תמידית בפה ופיאה מגוחכת כפול לדרמן,
מנהלו של פרנסואה. הסיפור עצמו נפרש בצורה לינארית פשוטה באופן מעט חסר מעוף, למעט מספר סצנות בהן נעשה שימוש מעניין בצילום רציף המערבב בין מציאות לדמיון או מלווה את הזמר היוצא מביתו דרך עדר מעריצותיו עד למשרד.
אין ספק שעריכה מהודקת יותר היתה עושה חסד עם הסרט, כמו גם ניסיון למצוא דרך מקורית יותר לספר את סיפורו של קלוד פרנסואה דרך זוויות שונות. למרות זאת, זהו סרט מהנה שבמרכזו דמות מעניינת ושנויה במחלוקת המספק הצצה אל תעשיית הבידור כפי שהתנהלה בשנות ה-60 וה-70 הסוערות.
בניו של פרנסואה אמרו בראיון כי הם מקווים שהסרט ישיג שתי מטרות: להאיר את אביהם באור אנושי יותר, ולחשוף אותו לקהל חדש. ובכן, לא בטוח שהמטרה הראשונה הושגה, אך אין ספק שלאחר הצפייה, רבים מכם ימצאו את עצמם מחפשים קליפים של הזמר ונסחפים בריקוד סוער לצלילי "אלכסנדרי" הממכר.
