אלבום גוש קטיף: לא משקף את השבר
דפדפתי בתמונות ולא הרגשתי כלום. ממרחק של עשור, כשהרוח שלנו עוד פצועה, לא מצאתי את החורבן והגעגוע. על חורבות היישובים שהיו פורחים ראיתי רק חול ושממה, במקום בית כנסת - גלגל ענק מיותם, וידעתי: הקרוסלה תסתובב, והגלגל יתגלגל ואנו עוד נשוב". הרב של גני טל כותב
זו הייתה תזכורת כואבת למציאות הזויה. גם לאחר שקראתי וראיתי את התמונות מ"גן העדן" הפרטי שלי - היישוב גני טל שבגוש קטיף - שפורסמו בסוף השבוע ב"ידיעות אחרונות" וב-ynet, לא הזדעזעתי. לא מחיתי דימעה ואף לא התרגשתי. והתגובה האישית הזו הפריעה לי, תהיתי האם התמונות הפסיקו לדבר אלי?
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
חיפשתי בתוכי את הזעקה. נגיד: "זוועה, מסגד במקום בית כנסת? קמפוס איסלאמי במקום בית ספר שילדי גוש קטיף למדו בו?" אבל בתוכי שררה הדממה. הקולות האלו סירבו לצוף גם למראה החול הזהוב והשמיים הכחולים של פיסת ארץ אהובה ובלתי נשכחת, וגם אחרי עשר שנים של גירוש ונתק.
כל מה שקורה, חדש ומעניין - היכנסו לערוץ היהדות :
- סיפור יהודי: הסבא - אדמו"ר, הנכדה - רבה רפורמית
- מסע אל אהבה וחושך: לצחוק עם פולנים
- שירת גדליה: הזמר שלא רוצה להיות שייך
ממבט רחוק של עשר שנים, כשרוב תושבי גוש קטיף נמצאים בגופם בבית חדש, אך רוחם הפצועה והמתגעגעת עדיין שם – דווקא כעת, ברור לי שתמונות האלו לא משקפות את השבר והחורבן כפי שהוא באמת.
לא. הן אינן מבטאות את השבר שפקד את החברה הישראלית ואת הנהגת המדינה. זה שבר שאי אפשר לבטא בתמונות. הן אינן מבטאות את החרפה הבלתי נתפסת של מסירת שטחי מולדת לאויבים ביוזמתנו, ואת הבגידה בחבל ארץ פורח. ואגב, שום הסבר מניח את הדעת לצעד מטורף זה עדיין לא נשמע.
ימין ושמאל, רק חול וחול
את ההרגשה הקשה הזו גם תמונה מצוינת של צלם מקצועי לא תוכל לבטא. שמחת החקלאי שקטף את העגבניות והחסה בעמל ובאהבה, לא יכלה להיות מתועדת במצלמתו של הצלם המוכשר. יצירת הפאר של התיישבות עובדת, העומדת מול קשיים ביטחוניים בכל מחיר במשך שלושים וחמש שנה, מבוססת על אהבת הארץ (מילים שכמו נלקחו מדברי חוזה המדינה או בן גוריון) - גם האתר המכובד ביותר לא יצליח לבטא. כאבם של מאות-האלפים שזעקו לפני עשר שנים בתפילה לה' ובהסברה לראשי מדינה אטומים שלא הקשיבו, הוא כאב שרק הלב מרגיש ולא העין.
לא מצאתי עדיין את כאב היתומים, האלמנים והאלמנות שאת מתיהם קברנו בגוש קטיף, רק בגלל אותה אהבה שלא ידעה גבולות. הבטתי בצילומים, והמשכתי לחפש תשובה לשאלה: מה קורה לחברה הישראלית שמרשה לעצמה פגיעה במפעל ההתיישבות, שהוא נשמת אפה של הציונות?
הבטתי בתמונות – וחשתי מעודד, כי ראיתי על חורבות היישובים שהיו פורחים ובנויים לתפארה רק חול וחול, שממה של ממש. וידעתי: יישובים וחקלאות פורחת לא יהיו עד שיבתם של הבנים לאדמתם האהובה. הקרוסלה תסתובב ביישובי גוש קטיף, והגלגל יתגלגל ועוד נשוב.
בנאום הפרידה הבלתי מתוכנן בבית הכנסת בגני טל ת"ו, י"ב אב תשס"ה, דקות לפני היציאה הכפויה שלנו, אמרתי את הדברים הללו: "אנחנו בטוחים שאלוקים ישמור לנו את הארץ הזאת. אין שום ספק שהאויבים לא יצליחו לחיות כאן. אדמה שרוויה באהבה גדולה, באמונה גדולה, אדמה שרוויה בדמם של קדושים ואהובים, האדמה הזו לא תיענה לאחרים, היא תחכה לנו..."
הכותב כיהן כרב היישוב גני טל שבגוש קטיף
לפנייה לכתב/ת 
