מסע אל אהבה וחושך: לצחוק עם פולנים
לא ציפיתי ליהנות בפולין. נסעתי כי משהו משך אותי לחפור קצת בזהות, לנשום את האוויר שנשמו סבי וסבתי, ולהתחבר לשורשים המקוטעים. אבל בפולין מצאתי את הנערות של שדלצה שחיות את ההיסטוריה היהודית, ואת הצעירים של ורשה שרוצים לתקן. בני הדור השלישי והרביעי בפולין מתגעגעים ליהודים, ודווקא שם חוויתי את החוויה היהודית הרוחנית הכי משמעותית שידעתי
בתור דור שלישי לשואה וחצי פולנייה לא ציפיתי ליהנות. נסעתי כי משהו משך אותי בהזדמנות לחפור עוד קצת בזהות, אולי ללמוד משהו חדש, לנשום את האוויר שנשמו סבתא וסבא שלי, להתחבר לשורשים המקוטעים, להבין מה גורם לאבא שלי לחזור לפולין שוב ושוב בשנים האחרונות. אולי, כמוהו, לחפש, לפגוש, לשוב הביתה עם פיסת תשובה חדשה-ישנה לשאלות שלא שאל בזמן, כשעוד היה את מי לשאול. כשאני הייתי קטנה מכדי לשאול בכלל.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
מסע לפולין הוא בדרך כלל מסע לשואה, לבית הקברות הגדול ביותר של העם היהודי, זירת האסון הבלתי נתפס שהמיטו בני אדם כמונו על בני אדם כמונו. אבל מהר מאוד הבנתי שהגעתי אחרת לפולין אחרת.
כל מה שקורה, חדש ומעניין - היכנסו לערוץ היהדות :
- צפו ב,נייעס": דוּוִיד בלאט, האדמו"ר מקליבלנד
- "ביה"ד הפך את מי שהייתי לרוח רפאים"/ חיותה דויטש
- דו-קיום בצלחת: גמ"ח יהודי-מוסלמי באנגליה
השואה נמצאת בכל מקום בארץ הירוקה והיפה הזאת. היא ספוגה באדמה ובאוויר. ודווקא משום כך מוזר ומעניין לפגוש אנשים צעירים, יהודים ויהודיות, שמנסים לחיות ״בלעדיה״ ולחדש חיים יהודיים בלב ורשה.
גם הפולנים שמובילים את הארגון המארח - פורום לדיאלוג - רוצים
וכמה מרגש לפגוש תלמידות צעירות, לא יהודיות, ששותפות לפרויקט בתי הספר של הפורום לדיאלוג. הן הדריכו אותנו ברחובות העיירה שלהן, שדלצה, ולימדו אותנו על ההיסטוריה היהודית שם - פרי מחקר, ראיונות עם בני משפחה וזקני העיר. הן הראו לנו איפה שכן בית הכנסת, איפה היה החיידר ואפילו לקחו אותנו לקיר לבנים שהן חושבות ששימש כחומת הגטו.
הלכנו אחריהן מוקסמים, שותפים להתרגשות שלהן, וכשדיברתי עם כמה מהן, לא יכולתי שלא לתהות - איך זה שבכלל אכפת להן, ולמה זה מתאפשר עכשיו? בנות הדור השלישי והרביעי למלחמה, שעושות היסטוריה. לאט-לאט הבנתי עד כמה הכל דומה, וכמה רבה המלאכה של בני הדור השלישי בהחייאת הזכרונות והסיפורים שההורים והסבים שותקים אותם. זה הדור האחרון שיכול עדיין לפנות ולשאול את מי שחיו בתקופה הקריטית.
"השואה נוכחת בכל מקום פה"
במקום אחר אנחנו שומעים על רצון של צעירים פולנים לא רק לדעת את ההיסטוריה, אלא גם להיזכר ולחוות משהו מהתרבות היהודית שהיתה ואיננה עוד בארצם. אותו היעדר של היהודים, אותו געגוע, גורם למרוקאים צעירים להקים את ה"מימונה קלאב" במרוקו - ולפולנים מבטן ולידה להקים פסטיבלים לתרבות יהודית שאליהם מגיע קהל לא-יהודי גדול.
וכנראה שבאופן שונה אבל כל כך דומה - אותו החסר, הגעגוע למה שנמחק ונשלל, מוביל אותנו בדור הנוכחי למהפכת הפיוט בתרבות הישראלית, ולתנועת ההתחדשות היהודית בארץ.
בחזרה לוורשה: מתברר שיש כיום קהילה יהודית צעירה ופעילה,
מי שמנצחת על הפעילות היא אגתה רקוביסקה. את המשיכה של מאות וורשאים לאירועים השונים ולחופשה משותפת בקיץ, למשל, היא מסבירה בכך שכאשר הזהות גמישה ולא מוכתבת ומחייבת פרשנות מסוימת, יותר אנשים מתחילים להרגיש בנוח בתוך היהדות.
כשאני מתעקשת לשאול על השואה ועד כמה היא נוכחת בחיים היהודיים של ורשה בימינו, היא מספרת שהשואה היתה עניין גדול עבורה בגיל הנעורים. תראי, היא אומרת לי, השואה נוכחת בכל מקום, פה היא לא הנושא שמתמקדים בו. עכשיו הזמן לבנות משהו פוזיטיבי.
הדיאלוג עם הפולנים - הכרחי
גם ללא מילים, הרצון להצליח לבנות גשר שלא מתעלם, אבל ממשיך צופה פני עתיד - חוזר על עצמו כמעט עם כל אדם שפגשנו. אני לא מרפה מהאנטישמיות שעדיין קיימת. משתדלת לזכור שזאת שכבה חברתית מסוימת, אבל קשה שלא להתפעל מההשקעה במוזיאון החדש והיפהפה ״פולין״, שמצליח להחיות עבור מבקריו אלף שנות יהדות. וקשה שלא להתרגש מהנוכחות היהודית בחייהם של פולנים נוצרים. משהו עדין מאוד מתחיל להירקם בינינו.
שוב ושוב עולה התסכול הפולני מכך שמשלחות הנוער שמגיעות לארצם עטופות במאבטחים, לא נפגשות עם פולנים, רואות אך ורק מחנות השמדה. יש ניגוד חריף. מצד אחד, רצון טוב של כל מי
ברגעים הפחות רשמיים אנחנו מוצאים שפה משותפת עם זוזנה רדז׳יק, חברת הוועד המנהל של הפורום ותיאולוגית, נוצריה קתולית, בת 32, דוברת עברית רהוטה. באוטובוס, נעה מקריאה לה בטון המדויק ״משפטים שפולניות אומרות״ והיא צוחקת, מזדהה, מזהה את אמה.
מאוחר יותר זוזה תספר לנו על ערב משפחתי קשה בחברת דודהּ האנטישמי. כשלא יכלה יותר לשאת את ההתבטאויות שלו, ויצאה לאירוע של הפורום. "אני הולכת לתקן את כל מה שאתם הרסתם", אמרה לו.
אולי הגיע הזמן שנכיר גם את הפולנים של היום? שהתלמידים והחיילים הישראלים שיוצאים למסע המורכב הזה, יפגשו גם תלמידים מאחד מ-50 בתי הספר ברחבי פולין שמשתתפים בפרויקט הדיאלוג? שילמדו גם על הנסיונות לתיקון? ואולי אף נשתתף בהמונינו במאמץ?
המדריכים הפולנים יודעים יותר ממני
ביום השני בוורשה לוקחים אותנו לרחוב שבו חיה סבתא שלי, סבתא פולה. כלומר למה ששרד מהרחוב הראשי, המפואר, שאיכלס אלף חנויות ומי יודע כמה בתי כנסת: נלבקי. לפני כשנה רכשתי עותק מצהיב של הספר ״צללי החיים״ שכתב אורי ניסן גנסין, ולתדהמתי גיליתי שהודפס ב-1904 ברחוב נלבקי 34 - בדיוק בבניין שבו גרה סבתא שלי עם משפחתה, גולדלוסט, מחסידי גור. מכאן נלקחו למחנה ההשמדה, ומכאן ברחו סבתי ואמה ב-1943. הן נתפסו. האם נשלחה למותה, ואת סבתי שהיתה אז בת 20 לקחו למחנה עבודה.
אני מתהלכת בנלבקי על פסי הרכבת שראיתי בתמונות. מנסה להשתמש בכל הדמיון שיש בי כדי להחיות את האבנים ולראות שוב את הרחוב שוקק חיים. המדריכים הפולנים שלנו צעירים ויפים, והם יודעים המון. הרבה יותר מכפי שידעתי כשהייתי כאן עם אבא שלי לפני עשור. גם האוזניים שלי אחרות כנראה. אני כבר אמא.
לא מעט נשים כאן מזכירות לי את סבתא שלי
לבקשתי, אנחנו צועדים אל הגן הסמוך, קרשינסקי. כאן, סיפרה לנו סבתא, אהבה לטייל עם אמה, ולאכול גלידה עם חברות לפני שפרצה המלחמה. מחוז געגוע שאליו לא שבה מעולם. השער פתוח, ואני לא מתאפקת ונכנסת; מתחילה להלך בשבילים, להתפעל מהפריחה, מיופיו של האגם והמבנה שבקצהו. מצלמת, נושמת, הולכת בשביל סבתא שלי, שרק בזכות אומץ לבה ובחירתה בחיים - אני כאן.
על ספסל בקצה הגן, למרגלות עץ שנראה עתיק דיו בשביל להיות עד,
באופן משונה, כמו שקרה לי גם בפעם הקודמת בוורשה - אני מרגישה בבית. מנווטת בין רחובות כאילו יודעת היכן אני נמצאת. מרגישה בטוחה.
ורשה, שדלצה, לודז׳ ונסיעה ארוכה לקרקוב. קשה להכיל את כל מה שראינו ופגשנו, ולמזלי החברים במשלחת מתגלים כרגישים ומצחיקים, פתוחים ונטולי פוזות. החיבור קורה מהר, ואת כל מה שמעיק עלינו ביום, אנחנו מעבדים או מדחיקים עם קצת בירה בלילה.
בנסיעות אנחנו צופים ב"זגורי אימפריה" באחד המחשבים, צוחקים ממערכונים ישנים של "החמישייה" (למשל על חבילת הכל כלול לפולין - 7 מחנות וקניון אחד), ובאחת הפעמים הבוטות יותר של הומור שחור אני חושבת - על צחוקים כאלה, תלמידים במשלחות בתי ספר בטח נענשים.
אבל איך אפשר אחרת?
אני יודעת שאושוויץ מעבר לפינה ואין שום דרך להתכונן. בפעם הראשונה שהייתי שם המועקה הייתה קשה מנשוא. ממש מחנק פיזי. עכשיו ידעתי מה מחכה לי, וחששתי. אני אמא היום. המחשבות הולכות לילדים. איך הלב יעמוד בזה?
אל הנסיעה הזאת אני מגיעה אחרי שקראתי את כתבי ז׳אן אמרי על תבוסת הרוח באושוויץ, אבל גם אחרי שהלב שלי נפתח שוב לאמונה. והנה הם: שאריות אדם, שאריות חיים, משקפיים, נעליים ובגדי ילדים. אין לי אוויר. מרגישה מרוקנת ומפורקת.
בקצה בירקנאו אנחנו מתיישבים לצד האנדרטה שאבא של תמי, ששרד את הגיהנום הזה, היה ממנסחי הטקסט שנחקק עליה. ליד הריסות תאי הגזים, בשפות שונות, דורש הכתוב את הלקח לאנושות כולה.
לפני הנסיעה התבקשתי להכין טקס קטן למשלחת. ידעתי בדיוק מה אביא איתי: חוברת ״והגדתי לבתי״ שהכנתי לאביגיל (ולעצמי) לקראת יום השואה. תמונות של סבתא וסבא, של אבא כשהיה תינוק בפולין של אחרי המלחמה, טקסט שכתבתי, שירים שמדברים אלי, ודפי עדות שמילאה סבתא עם עלייתם ארצה ב-1957 - מלאים בשמות של הוריה, אחיה ואחייניה הקטנים.
ומתוך החוברת הזו אני קוראת עכשיו. הקול שלי רועד ואני נותנת לדמעות להשתחרר לעולם. מתחילה עם שיר של זלדה שפורסם ב-1942:
״אלוהים, איך לפרוח אותי תצווה
שתלת בנהר המוות חיי -
הבתוך דם אחים ללבלב?
ענה:
הללבוש אושר,
הלגמול פרי,
מול גופות בלי ידיים
מול גוויות בלי פנים?
ענה ---״
מתחבקים, נושמים עמוק וממשיכים
אחר כך קוראת את המילים האישיות שלי, מספרת על סבא מונייק סקורניק ז״ל. לפני שהועלה על הרכבת לטרבלינקה, הספיק להחביא את אשתו ובתו הקטנה דבורה אצל משפחה פולנית. ״אני איתו שם על הקרון, דחוס בין עשרות ומאות בני אדם, יודע שהוא מובל אל המוות. הקול של אשתו ובתו ודאי קרא לו באותם רגעים. לא יכולה שלא לחשוב על עצמי. מה הייתי עושה? איש צעיר, צעיר ממני היום, שהצליח למצוא בתוכו כוחות והחליט לקפוץ מהרכבת. לבד. אל היער. כך הציל את עצמו. שרד כדי לגלות מאוחר יותר שאשתו ובתו הוסגרו ונרצחו. כמו כל שאר בני משפחתו".
ממשיכה עם מילים מתוך שיר של עודד פלד. ״אמא, אני איתך שם בברגן בלזן״. ואחר כך שימבורסקה:
"...השם נתן הולם באגרוף בדופן קרון
השם יצחק מזמר בשגעון
השם שרה למים משווע
למען השם אהרן, שבצמא גווע…
...כך, כן כך, הגלגל משקשק. יער ללא קרחות.
כך, כן כך. ביער נוסע טרנספורט צרחות.
כך, כן כך. ערה בלילה אני שומעת
כך, כן כך, דממה בדממה פוגעת".
ולסיום לאה גולדברג. כשאני מתחילה לומר האמנם, אני שומעת את תמי שרה. וזה הופך לשירה שקטה של כולנו. ״האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד״. מילים שרואות מבעד ל״דרכים שסמרו מאימה ומדם״. שרים ובוכים. נעה מבקשת לשמוע את אפר ואבק, ואנחנו שוב שרים ובוכים. תמי מספרת על מפעל חייו של אביה, פרופ׳ ישראל גוטמן ז״ל, ההיסטוריון שהשפיע על רבים כל כך בחקר וביחס לשואה. אנחנו מתחבקים, נושמים עמוק, וממשיכים.
חוליה בשרשרת
חוזרים לקרקוב. ערב שבת, ולי ברור איפה אני רוצה להיות.
שוטפת מעלי את אושוויץ, ובלבוש חגיגי צועדת לבית הכנסת העתיק. השמים כחולים, הבתים צבעוניים, מתברר שקרקוב יפהפיה, ושבתי הכנסת שלה עומדים על תילם. אחדים מהם פעילים.
אני מצטרפת לתפילה של חסידי חב״ד בבית הכנסת "קופה" שהוקם לפני למעלה מ-300 שנה, לא הרחק מביתה של שרה שנירר, מייסדת בית יעקב. עשרות יהודים ויהודיות מתפללים ביחד. הכל מוכר. קבלת שבת, וכולם שרים את "לכה דודי" בניגון סוחף. לראשונה ביחס לשואה אני מרגישה את הנס, לא רק את החורבן. מרגישה את הנצחיות. אני שרה כמו ששרו אבות-אבותיי ואמותיי. חוליה בשרשרת.
כמה דקות אחר כך אני חוצה את הכביש ונכנסת למרכז הקהילתי היהודי, JCC Krakow. מי ידע שיש כזה בכלל. מצטרפת בספונטניות לריקודים ולתפילה השוויונית. הרב האמריקאי מדבר אל קהל של צעירים יהודים מרחבי העולם: ״התעוררי, התעוררי״. אנחנו העם היהודי, אחרי כל מה שקרה לנו - We rise.
הייתי צריכה להגיע עד פולין, במשלחת שמממן משרד החוץ הפולני, כאורחת של ארגון שהוקם על ידי פולני לא-יהודי, עד קרקוב הרחקתי - כדי לחוות את החוויה היהודית הרוחנית הכי משמעותית שהיתה לי.
שבוע אחרי קשה לסכם. הניגונים של קרקוב עוד מתנגנים בי, ואני מקווה לאחוז בהם. הרקמה העדינה עוד נטווית לה. זו התחלה. רעיונות לשיתופי פעולה ולהעברת המסר הלאה מתחילים לצוץ בראש. שבועיים אחרי, נטועה מחדש בשגרה הברוכה, אני מתחילה לעבד את העוצמה שהייתה שם, את התובנות והתגליות.
עכשיו ברור לי למה אבא שלי חוזר לשם שוב ושוב. מה מושך את לבו, מה גורם לי, כמותו, להמשיך לתור אחרי המשהו הזה שיחבר, שייתן תחושה של שייכות. ופתאום אני מבינה שהדבר האחרון שציפיתי שיקרה – קרה: שאתאהב.
לפנייה לכתב/ת 
