"אמא שלי": בשביל מה לערב הורים?
נני מורטי האיטלקי מנסה לשחזר את הצלחות העבר באמצעות שילוב של תכנים מחייו הפרטיים והמקצועיים. בדרמה הקומית "אמא שלי" הוא מביא מחוויותיו האישיות על רקע גסיסת אמו. בהנחה שאינכם מקורבים למשפחת הבמאי, ספק אם תתרגשו. אם אינכם ממעריצי ג'ון טורטורו - גם לא תצחקו
"אמא שלי" ("Mia madre") - סרטו האחרון של הבמאי האיטלקי הוותיק נני מורטי - נראה כניסיון לחזור לאלמנטים אישיים ומלודרמטיים שאפיינו את סרטיו בשיא הצלחתו. שני סרטיו הקודמים התמקדו בבחינה קומית-דרמטית של נושאים תרבותיים ופוליטיים ספציפיים יותר לחברה האיטלקית. מורטי, קול ברור של השמאל האיטלקי, כיוון את חיציו לעבר ברלוסקוני ב"התנין" (2006) ובחן (בזהירות מופרזת) את דמותו ועולמו של אפיפיור ב"יש לנו אפיפיור" (2011).
את סרטו הראשון מורטי ביים ב-1976, אך למרות שסרטיו זכו בפרסים בינלאומיים בתחילת שנות ה-80 ובהצלחה כלכלית באיטליה, רק ב"יומני היקר" (1994), הוא זכה למעמד משמעותי בקרב במאי אירופה. "יומני היקר" עשה זאת בזכות המבנה הייחודי של שלושה פרקים שבהם מופיע מורטי ומציג רפלקסיה חיננית על עבודתו, הקולנוע המסחרי-האמריקאי, מקורות ההשראה והתשוקה בחייו, ומצבו הגופני.
מורטי הגיע לשיא הצלחתו הביקורתית כשזכה בפרס דקל הזהב של פסטיבל קאן על "חדרו של הבן" (2001), מלודרמה משפחתית על זוג שמתמודד עם מותו של בנם. סרטו האחרון, "אמא שלי", הוא במידה רבה שילוב של שתי הצלחותיו הגדולות. יש בו ממד רפלקסיבי המכתיב תנועה מעולמו הרגשי והתודעתי של במאי לתהליך יצירתו, ויש בו מרכיב משמעותי של מלודרמה משפחתית הנמצאת בסימן המוות.
הסרט הוקרן בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן (ויצא ממנו בידיים ריקות), וביום חמישי שעבר פתח את פסטיבל הסרטים בירושלים. זאת כדי לומר שהסרט נמצא ראוי בשתי מסגרות מכובדות, על ידי אנשים שמצאו בו איכויות שאותם אני, ככל הנראה, פספסתי.
הדמות הראשית בסרט אינה משוחקת על ידי מורטי אלא על ידי שחקנית הבית שלו מרגריטה בוי, המגלמת דמות של במאית קולנוע שגם שמה הוא מרגריטה והמהווה אלטר-אגו של מורטי. עלילת הסרט מציגה את המתח בחייה של הבמאית הנמצאת במהלכם של צילומים, כשבמקביל אמא שלה הולכת ודועכת לעבר המוות הבלתי נמנע. מכיוון שזו היתה ההתנסות של מורטי במהלך הצילומים של "יש לנו אפיפיור", ברור מהו הביסוס הביוגרפי לסרטו הנוכחי.
עוד ביקורות סרטים בערוץ הקולנוע:
הסרט מתחיל לאחר אשפוזה של האם אדה (ג'וליה לזריני) בבית חולים. הלב שלה גדל, והפרוגנוזה שתגיע תוך זמן קצר תהיה קודרת למדי. מרגריטה ואחיה השקול יותר ג'ובאני (מורטי) צריכים לטפל בה מסביב לשעון. ג'ובאני מחליט לקחת חופשה ללא תשלום מעבודתו, למרות הקושי המשמעותי שיהיה לאדם בגילו לחזור לעבודה כשהעניינים יגיעו לסיום מהלכם. מרגריטה, לעומת זאת, נמצאת בתחילת הצילומים של סרט - פרויקט שאותו היא לא יכולה להפסיק. הצורך לאזן הפקה בעייתית עם מצבה המדרדר של האם - שני מצבים מעוררי חרדה המחלחלת ביניהם - מעמיד את הדמות הראשית במצב לא פשוט.
הסיטואציה של הורה דועך היא, מטבע הדברים, טעונה ומורכבת. היא מציפה זיכרונות, חששות, ותהליך של התחשבנות עצמית אצל מרגריטה. אבל כל זה לא מבטיח את היותו של הסרט מעניין או בעל עומק. השאלה היא באיזו מידה הדמות ותהליך אותו הוא מורכב ובעל ערך - ובכך הסרט לא מצליח להתעלות מעבר לבינוני.
את מרגריטה שלפני המשבר עם האם אנו לא זוכים להכיר, לכן נדרשת הצגה מורכבת של הדמות המשתנה בתנאי משבר, בדרך המאפשרת הבנה בעלת ערך של מי היא היתה במצב עניינים רגיל, ומול מה נעשה חשבון הנפש הנוכחי. מבנה הפלשבקים של סרט כמו "תותי בר", המאפשר להבין את חולשותיו של איזק בורג, או זרם התודעה של "שמונה וחצי" של פליני המניע אתו בתודעתו של הבמאי גואידו, הן דוגמאות לפתרונות מספיקים להתמודדות עם הפער בין ההווה והעבר של הדמות.
מורטי משתמש בקטעים קצרים וספורים של חלומות (או סיוטים), חלקם ספק בהקיץ, בכדי לאפשר לנו להציץ אל פנימיותה של הדמות. אך זה לא מקנה לה עומק נוסף או לסרט עניין רב יותר.
את הצד של הקושי המלודרמטי אמור להשלים ולאזן קושי "קומי" יותר בעבודתה של הגיבורה. המרכיב הקומי נשען באופן מוחלט על הופעתו של השחקן האמריקאי ג'ון טורטורו בתפקיד שחקן אמריקאי בשם בארי היגינס, אשר אמור לככב בסרט של מרגריטה. בארי הוא "טיפוס צבעוני", רברבן וגוזמן. הוא מתלהב ונמרץ, אך הופך ללא נעים ותוקפני כאשר הוא מתגלה כשחקן מוגבל שאינו מסוגל לבצע את מלאכתו כהלכה. היחסים בינו לבין מרגריטה הופכים לבעייתיים יותר ויותר.
טורטורו (שהגיע בשבוע שעבר ארצה וכיבד בנוכחותו את הקרנת הסרט בטקס הפתיחה של פסטיבל הקולנוע ירושלים) צריך להתמודד עם אתגר לא פשוט: לשחק היטב דמות של שחקן לא טוב. "שחקן" לא רק במובן של התנהגותו על במת הצילומים, אלא גם בהתנהגותו, העמדת הפנים, השחצנות, הפגיעות, מחוץ לצילומים. הדמות הזו מעצבנת למדי, ולא מגובשת. היא משרתת פונקציות משתנות בסיטואציה הדרמטית במקום להיות דמות שעומדת בכוחות עצמה.
בתנועה בין הצילומים לחיים, בין הדרמטי לקומי, ובין שתי הדמויות הלא מגובשות והדינמיקה נטולת הפואנטה ביניהן, נוצר סרט לא שלם, לא אחיד ולא מוצלח במיוחד.
"אמא שלי" (איטליה) - במאי: נני מורטי, שחקנים ראשיים: מרגריטה בוי, ג'ון טורטורו ונני מורטי. אורך הסרט: 106 דקות.
