"להציל את מארק וואטני": יש חיים במאדים
הבמאי הוותיק רידלי סקוט חוזר לעצמו עם יצירת מדע בדיוני, שאינה מופרכת כמו רוב רובם של שוברי הקופות ההוליוודיים. "להציל את מארק וואטני" לוקה אולי בשמו העברי, אבל הערכים האוניברסלים שבו הופכים את מאבק ההישרדות של מאט דיימון על המאדים לחכם, מהנה, ואפילו עדכני
"להציל את מארק וואטני" ("The Martian"), עיבוד לספרו של אנדי וויר, הוא חזרה מבורכת ומוצלחת למדי של רידלי סקוט לז'אנר המדע בדיוני. בהיותו היוצר האחראי לשתיים מיצירות המופת המכוננות של המד"ב הקולנועי ("הנוסע השמיני" ו"בלייד ראנר") לא נעלמה התקווה שהוא יעשה עוד סרטים משמעותיים בז'אנר. סרטו האחרון אינו משתווה לסרטיו הגדולים אך הוא מהנה מאוד לצפייה ומכיל משב רוח אופטימי שכל כך נדיר בז'אנר.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
"להציל את מארק וואטני" מזכיר בנקודת המוצא שלו את "כוח משיכה" (2013) של אלפונסו קוארון. גם כאן יש סיפור על הישרדות של אסטרונאוט המסופר באמצעות שימוש מרשים (גם אם פחות ראוותני) בטכנולוגיה הקולנועית. יחד עם זאת, שני הסרטים לוקחים את הסיטואציה הבסיסית לכיוונים מאוד שונים.
בעוד ש"כוח משיכה" היה סרט שהתמקד באופן כמעט מוחלט בדמותה של סנדרה בולוק ובחוויה הפיזית והפסיכולוגית האינטנסיבית שהיא עוברת, "להציל את מארק וואטני" הוא סרט של קהילה, ויותר מכך - קהילה מדעית. הוא מפאר את ערכיה, את יכולותיה הטכניות כמו גם את עליונותה הערכית.
השם העברי המסורבל מרפרר ל"להציל את טוראי ראיין" (1998). כזכור, עלילת סרט המלחמה של סטיבן שפילברג עסקה בניסיון של צוות חיילים להציל חייל שאותו שיחק, כמו בסרט הנוכחי, מאט דיימון. אפשר להפליג ולטעון ש"ווטאני" כמו "ראיין" משתמש במהלך עלילתי זה כדי להעלות שאלות לגבי ערכים תרבותיים אמריקנים אודות אחריות הקהילה לחייו של היחיד, וההצדקה הנובעת מכך לסיכון חיי אחרים. אפשר גם לומר ששני הסרטים מציגים עמדה לא צינית, שלא לומר אידיאליסטית, כלפי ערכי האחווה והערבות ההדדית במצבי הסכנה. ואחרי כל זה - השם שניתן לסרט עדיין לא מוצלח.
הסרט מתחיל על המאדים, ביום ה-18 (במניין הימים של המאדים) להגעת קבוצת מחקר של אסטרונאוטים אמריקאיים. סופה אדירה תופסת אותם על פני הכוכב. מארק וואטני נחבט על ידי אנטנה שהשתחררה ומועף הרחק מחיק חבריו לתוך החשיכה והקשר איתו אובד. חברי הצוות מנסים למצוא אותו, אך כשרכב הנחיתה עומד לספוג נזק בלתי הפיך המפקדת (ג'סיקה צ'סטיין) נאלצת להשאיר את וואטני מאחור, מתוך הנחה סבירה ביותר שהוא מת. מאחר שלפני הקרקע של המאדים הצוות לא יוכל לשוב ולרדת, וואטני, שכמובן לא מת, נותר לגמרי לבדו.
נקודת המוצא העגמומית וחסרת התקווה מתחילה להשתנות כשאנו לומדים להכיר את וואטני. זוהי דמות המתאימה ככפפה ליד לכריזמה המהוגנת החיובית והנמרצת של דיימון. וואטני מגיע לתחנת הקרקע ששימשה את חבריו למשלחת ומשם נעזר בידע שלו כבוטנאי, ובידע הלא פחות מרשים שלו כאיש מדע כדי לגדל מזון שיאפשר לו לשרוד עד הגעת משלחת החילוץ.
הטון של תהליך זה עליז ביותר (כמעט עליז מדי). אין רגעי ייאוש, בכי, אובדן עשתונות. מקסימום קצת קללות. יש תנופה אופטימית שנובעת מכך שהוא הופך למקגייוור על המאדים, ושהוא מתייחס למצבו במידה רבה של הומור ביומן מצולם שבו הוא מתעד את מחשבותיו. בין החפצים שהאסטרונאוטים הותירו מאחור נמצא אוסף שירי דיסקו של מפקדת הצוות. שירים אלו אולי לא מגניבים, כפי שוואטני מתלונן, אך הם מספקים ליווי מוזיקלי קצבי למונטאז'ים שבהם מופגנת תושייתו והצלחתו של וואטני.
העלילה מתרחשת בעוד שני מוקדים שהופכים את ההצלה של וואטני לסיפור של קהילה. הראשון ביניהם הוא נאס"א, שבמרכז הבקרה שלה יש ניסיון להתמודד עם מה שנתפס, בתחילה, כמותו של וואטני. כאשר נוצר עימו קשר, מתפתח דיון על הדרך המהירה והבטוחה ביותר להשיבו. גם אם יש חילוקי דעות בין הבוס של נאס"א (ג'ף דניאלס) לבין הכפופים לו (צ'ואיטל אג'יופור ושון בין) אין כאן "תאגיד רע" המבטל את חיי האסטרונאוט.
לא מדובר רק על פיתרון נוכח אתגר טכנולוגי וכלכלי אלא גם אתגר ליחסי הציבור (ניסיון ההצלה הופך לאירוע בינלאומי), ופוליטי, שכן נדרש שיתוף פעולה סיני בהשגת המטרה. כלומר, הסיפור של וואטני רחוק מלהיות רק סיפור הממוקד בגופו ותודעתו של אינדיווידואל, אלא סיפור מובהקת של תקופתנו.
המוקד השני הוא חללית האם בה נמצאים האסטרונאוטים שעזבו את המאדים. כמו בנאס"א,
כך גם על החללית עצמה, יש כאן מודל של חברה שוויונית ביחסי גברים נשים, ומגוונת מבחינה אתנית. האסטרונאוטים הם גם אידיאל חיובי של אחווה ונכונות להקרבה למען חברם. ללא היסוס, ללא סייג.
בשונה מעבודותיו הקודמות של סקוט בז'אנר המדע בדיוני, "להציל את מארק וואטני" הוא "מדע בדיוני קשה" (Hard Sci-Fi) מובהק. למעשה, קשה לחשוב על סרטים רבים מאז "2001: אודיסיאה בחלל" המקנים תחושה כה ברורה שהטכנולוגיה המוצגת בסרט, גם אם לא קיימת בפועל, נסמכת על שרטוטים שכבר נעשו בנאס"א. יתרה מזאת, נדמה שהסרט הוא כל מה שנאס"א יכולה היתה לקוות לו כייצוג חיובי של פרויקט החלל והאידיאלים האמריקאים שאותם הוא מגלם.
אין פלא, איפה, שרידלי סקוט קיבל לפני מספר חודשים דיווח אישי על מציאת מים על המאדים. זה היה כבר אחרי שהסרט צולם, ולכן סקוט והתסריטאי שלו דרו גודארד לא יכלו לשלב את המידע החדש בסרט. אבל זה מעיד על מידת שיתוף הפעולה בין ההפקה לסוכנות, ועל האופן בו הסרט אמור לשרת את התנעתה העתידית של תוכנית החלל וקביעת יעד לעבר המאדים.
"להציל את מארק וואטני" (ארצות הברית) - במאי: רידלי סקוט, שחקנים ראשיים: מאט דיימון, ג'סיקה צ'סטיין, צ'ואיטל אג'יפור, קייט מארה, מייקל פנייה, שון בין, ג'ף דניאלס. אורך הסרט: 141 דקות.
