"התכנית": יש מספיק תוכניות בטלוויזיה
פרשת לאנס ארמסטרונג נחשפה בפרטי פרטים במהדורות החדשות וגם בסרט דוקומנטרי מ-2013. מה נשאר לבמאי סטיבן פרירס לתרום ב"התכנית"? אולי זווית מקורית להמחשת דמותו המורכבת של הספורטאי הנערץ, אבל במקום זה קיבלנו עוד תיאור יבש של ההתרחשויות עליהן כבר ידענו מהתקשורת
"אני לא מתעניין בתהליך שבאמצעותו אנשים מגיעים לביצועים שלהם (התרגום אפשרי במשמעות הכפולה של הופעות משחק של שחקנים). אני רק מצפה מהם להופיע ביום הראשון ולהיות מבריקים". ציטוט זה ניתן על ידי הבמאי סטיבן פרירס שסרטו "התכנית" ("The Program") עוסק ברוכב האופניים האגדי לאנס ארמסטרונג, גיבור אמריקאי ששרד סרטן אשכים, רק כדי לחזור ולזכות בשבע תארים רצופים של מירוץ הטור דה פראנס (בין 1999-2005).
הסרט קרוי על שם תוכנית הסימום של קבוצת הרוכבים האמריקנית US Postal - במסגרתה זכה ארמסטרונג במירוצים. חשיפתה המלאה של תוכנית הסימום והודאתו של ארמסטרונג בניצוח עליה חוללו שבר תרבותי החורג בהרבה מתחום הספורט.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
הציטוט של פרירס הוא אירוני מכיוון שאינו מתייחס לארמסטרונג אלא לבן פוסטר, השחקן המגלם את דמותו של ארמסטרונג. הוא מתייחס לגילוי כי פוסטר השתמש במסגרת אימוניו לתפקיד באותם סמים "משפרי הביצועים" אותם נטל גם גיבור הסרט. אותו EPO (או בשמו המדעי Erythropoietin) חומר שבצורתו הסינתטית מגביר את ייצור כדוריות הדם האדומות, משפר את הולכת החמצן, ומביא לשיא את ביצועי הרוכבים.
פוסטר עשה זאת, כמו לא מעט שחקנים לפניו (הדוגמאות הבולטות הן דה נירו, ו-כריסטיאן בייל), כדי להשיג התאמה פיזית-מנטאלית לדמות אותה הוא מגלם. אותה מחויבות קיצונית לתפקיד, שדרבנה גם את ארמסטרונג והובילה, בסופו של דבר, לאחריתו כאדם משוקץ.
ניתן להצטער על כך שהציטוט של פרירס מתייחס לפוסטר ולא לארמסטרונג עצמו. הסרט חסר עמדה מעניינת כלפי גיבורו, ואולי אף עמדה פרובוקטיבית המעיזה לטעון טענה לא פופולארית כפי שהיא יכולה לעלות מציטוט זה. "התוכנית" מסתפק בהצגת אוסף פרטים שתועדו ותוארו היטב בעבר, ואינו מצליח להקנות לנראה עומק המצוי מעבר לפרטים אלו.
הדמות המורכבת של ארמסטרונג, יכולת ההונאה העצמית, החיבור שהתקיים בדמותו בין אגרסיביות ואכזריות כלפי המסכנים אותו, ומחויבותו הממשית כלפי חולי סרטן, ולבסוף - התהליך הפסיכולוגי שהוביל אותו לווידוי - יש כאן חומרים רבי עוצמה שלא ניתן רק להציגן כעובדות על ציר כרונולוגי. סרט טוב על דמות בעייתית (או דמות שלקחה החלטות בעייתיות) מחייב עמדה אמנותית שיש בה אלמנט של העזה, יכולת לנסח אמירה.
כשפרירס ביים את "המלכה" (2006) הוא השתמש באופן נבון בתסריט שתיאר את המתרחש מאחורי הקלעים בתקופה הטעונה בחייה של אליזבת השניה, לאחר מותה של הנסיכה דיאנה. הסצנה הזכורה ביותר בסרט היתה של מפגש בין המלכה שרכבה נתקע בבוץ לבין (החיה) אייל אציל. למרות שהאירוע לא התרחש ב"מציאות", הוא ייצר דימוי שהדהד לנושאיו של הסרט בעודו מזמין פרשנויות שונות לגבי משמעותו. זו דוגמא לסוג הסצנות שחסרונן כה מורגש ב"התכנית".
ב-2013, זמן קצר לאחר קריסת הדימוי הציבורי של ארמסטרונג, יצא הסרט התיעודי "The Armstrong Lie". הדוקומנטריסט הבולט אלכס גיבני עקב אחריו ברגע מכריע מבחינה פסיכולוגית - החלטתו לחזור לאחר פרישתו לטור של 2009. ההחלטה הזו עוררה מחדש את השדים, והתניעה מחדש את התהליך שבסופו קועקעה תדמיתו. זהו רגע המעורר שאלות לגבי מורכבות מניעיו של ארמסטרונג מעבר לניסיונו לזכות ב"עוד טור". הוא רומז על תחושותיו המורכבות למורשת שלו, לדימויו הציבורי ואולי גם לאפשרות שהגיע להישגים בדרכים לא כשרות.
גיבני נהנה מגישה לאדם עצמו - גם בשקריו, וגם, מאוחר יותר, כאשר הוא מתוודה. בן פוסטר לא רק נושא דמיון מרשים לארמסטרונג, אלא גם עושה עבודה טובה בגילומו (למעשה הוא נקודת האור הבודדת של הסרט).
אבל מדוע לראות את השחקן כשיש את המקור? מדוע לעשות זאת כאשר הסרט הבדיוני מספר סיפור פחות מורכב, מפורט, מעורר מחשבה ומעורר תגובה רגשית מהתיעוד?
"התכנית" מבוסס על ספרו מ-2012 של עיתונאי הסאנדי טיימס דיוויד וולש "Seven Deadly Sins: My Pursuit of Lance Armstrong", ספר המסכם את התהליך, התלאות המשפטיות, ולבסוף הניצחון של העיתונאי על הספורטאי המושחת. מהרגע בו חזר ארמסטרונג לרכב, והחל לזכות בתחרויות, וולש (כריס או'דואד) פתח בחקירה כדי לגלות מה עומד ביסוד ההישגים הלא סבירים של שורד מחלת הסרטן בתחרות הספורט התובענית בעולם. הוא מי שהצביע על הקשר החשוד בין ארמסטרונג לרופא האיטלקי מיקלה פרארי (גיום קאנה) שכבר הורשע בפעולות סימום של רוכבים.
הוא גם מי שכתב את הספר הראשון ("L.A. Confidentiel" מ-2003) על מעשיו של ארמסטרונג. הסרט יכול היה להיות על היחסים המורכבים בין העיתונאי ונשוא כתיבתו, אך התסריטאי ג'ון הודג' (עבודתו המשמעותית היתה בסרטיו המוקדמים של דני בויל) אינו מצליח לבנות עימות מעניין. העיתונאי שם אך הוא דמות שולית, וארמסטרונג הוא אולי דמות מרכזית, אבל נטולת עומק. אם אין אמירה או כיוון ייחודי הנשכרים מאפשרויותיו של הקולנוע הבדיוני, עדיף תיעוד המציאות במורכבותה מאשר שיטוח בדיוני שלה.
"התכנית" (ארצות הברית) - במאי: סטיבן פרירס, שחקנים ראשיים: בן פוסטר, כריס או'דואד, ג'סי פלמונס, לי פייס, וגיום קאנה. אורך הסרט: 103 דקות.
