שמחת תורה במרחב החילוני
אחד האתגרים החשובים הוא להבטיח שבעוד עשור, בצד הקפות שמחת תורה של המועצה הדתית או הישיבה המקומית, תתקיימנה חגיגת הקפות שבהן נשים תוכלנה לרקוד עם ספרי תורה על הבמה ולמרגלותיה ובהן היהודי הישראלי שאינו אורתודוכסי ירגיש לא רק כאורח רצוי, אלא כבעל בית
ביום שלישי האחרון - יומו הראשון של חול המועד - נערך בנמל תל אביב כנס ה"הקהל" השנתי של ארגוני ההתחדשות היהודית הפלורליסטית בהובלת עמותת "פנים", המאגדת את הארגונים. האירוע המרכזי של הכנס נפתח במעמד חגיגי של קריאה מן התורה - זכר למצוות ה"הקהל" המקראית שנהגה בסיומה של שנת השמיטה. ד"ר רות קלדרון, מייסדת בתי המדרש "עלמא" ו-"אלול", והרב ד"ר דניאל הרטמן, נשיא מכון הרטמן, נשאו את ספרי התורה, לצלילי שירה סוחפת. חלק מהנוכחים הושיטו יד אל הספר במחווה המסורתית של מתן נשיקה, רבים אחרים הסתפקו בללוות את הספרים במבטם או במחיאות כפיים.
עוד דעות ב-ynet:
הכחדת המשק החקלאי המשפחתי עולה לנו ביוקר
העובדים של היום - הקשישים של המחר
ניצבתי בסוכה הגדולה בנמל וחשבתי לעצמי כיצד לפני 19 שנים, בכנס ה-"הקהל" הראשון, מעמד מסוג זה לא היה עולה על דעתם של המארגנים; אם מחמת ההסתייגות של השותפים האורתודוכסים מנשיאת ספר התורה על ידי אישה, ואם מחמת התחושה של רבים מהמשתתפים החילונים שריקוד עם הספר אינו חלק מהתפריט של ההתחדשות היהודית הפלורליסטית.
במשך שנים רבות, המנה העיקרית בתפריט הזה הייתה המגע המחודש עם ארון הספרים היהודי והלימוד היצירתי של המקורות המסורתיים. לא בכדי הפכו תיקוני ליל שבועות לסמלה של תנועת בתי המדרש החילוניים והמשותפים לחילוניים ולדתיים. לימוד המקורות, השיח הפתוח בעניינם, והפרשנות היצירתית לטקסט העתיק, היו חומרי הבניין של המאמץ לרכישת בעלות מחודשת על נכסי הרוח היהודיים. באותן שנים חלוציות וחשובות חגים כדוגמת שמחת תורה או יום הכיפורים, ומחוות כדוגמת הריקוד עם הספר או העלייה לתורה, לא זכו כמעט להתייחסות של מסגרות הלימוד והיצירה של היהדות הישראלית המתחדשת, ובמידה רבה נענו במבוכה.
בשנים האחרונות משתנה המגמה אט אט. ההכרה כי ההתחדשות היהודית הלא אורתודוכסית אינה יכולה להישאר רק במרחביה של החוויה הלימודית והאינטלקטואלית הולכת ומכה שורשים, תוך הבחנה מחודשת בכוח של הטקס ושל המחווה הרוחנית. צמיחתן של קהילות חילוניות, ששפת התפילה אינה זרה להן והקמתן של עשרות קהילות רפורמיות וקונסרבטיביות חדשות בכל רחבי הארץ, משקפות את התחושה כי מהפכת בתי המדרש עוברת אל השלב הבא. כשם ש"תיקון ליל שבועות", הפך למושג שאינו מאיים על החילוני הישראלי, בשל לבושו החדש, הישראלי והעכשווי, ניכרים בשנים האחרונות ניצניו של המהלך המבקש להפקיד את ספר התורה במובנו הממשי והרוחני, בידיו של הישראלי החילוני - לא בשעה שהוא הולך להתארח בהקפות שמחת תורה אצל שכנו האורתודוכסי, ולא מתוך כוונה לשנות את תפיסת עולמו ואת אורחות חייו.
בתחילת הדרך
למהלך הזה, הנמצא עדין בראשיתו, חשיבות גדולה לציבור החילוני והליברלי בישראל. חווית הלימוד בבתי המדרש הלא אורתודוכסים ובתוכניות ללימודי יהדות באוניברסיטאות ובמכללות, נשענת על הניסיון לגשת לעולם התוכן היהודי בעזרת מושגים וכלים של הרחבת ידע, סקרנות, פרשנות יצירתית והתנסות אינטלקטואלית. בכל אלה טמונה ברכה גדולה מאד, אולם ספק אם די בהן כדי לחולל מהלך זהותי ותרבותי משמעותי.
אם התרבות היהודית אמורה באמת ובתמים, להיות מקור מכונן ומפרה של זהות, יש להתמודד עמה ולבטא אותה במגוון רחב של כלים וביטויים. במציאות הישראלית המופרטת והחומרנית, התחדשותה של היהדות הישראלית אינה נדרשת על מנת לספק עוד מישור של חוויה עיונית אלא בראש וראשונה על מנת לחדש ערכים קהילתניים, לחזק שיח בין דורי, לטפח חוש של אחריות חברתית, להעמיד אלטרנטיבה לפרשנות לאומית ומסתגרת של היהדות ולפתח שפה ומכנים משותפים עם קהלים ישראליים מגוונים ובתוכם הציבור המסורתי על גווניו המרובים. כשם שלחלוצי ההתיישבות העובדת והתרבות העברית היה ברור כי לא ניתן לבנות קהילה, חברה ותרבות מבלי חג, טקס, שירה, ריקוד ומחווה אישית וקהילתית, כך חייבת הכרה זו לקנות אחיזה בקרב אלו המבקשים לחדש את הרוח הישראלית, לגוון אותה ולהעשירה.
העובדה שבמקביל למהלך המתחולל בזירת ההתחדשות היהודית הפלורליסטית ניתן להצביע גם על מהלכי עומק תרבותיים נוספים, כדוגמת המהפכה במקומן ובתפקידן של נשים בקהילות ובבתי המדרש של האורתודוכסיה המודרנית והמהפכה התרבותית והמוזיקאלית הנוגעת למסורת הפיוט והתפילה של יהדות ספרד והמזרח - רק ממחישות את הפוטנציאל הקיים במהלך זה ליצירת חיבורים וגשרים ישראלים חדשים.
כדרכם של מהלכים תרבותיים הדרך עוד ארוכה. הרוב המשמעותי של החילונים הישראלים שיחגגו בשמחת תורה יעשו זאת עדין בבתי כנסת אורתודוכסים, בהם רק הגברים יוזמנו לרקוד עם ספרי התורה. נכון לעכשיו, רוב ההורים החילונים עדין ממשיכים לערוך טקסי בר מצווה מסורתיים לבנים שלהם, הכוללים עלייה לתורה, אך נמנעים מלהציע את אותה החוויה לבנותיהם, למרות המאמץ הכן ללמד אותן שה-"השמים הם הגבול".
עם זאת, הרכבת כבר יצאה מן התחנה והשינוי מתחיל להיות מורגש בזירות תקשורתיות, באלטרנטיבות הקמות לממסד הרבני האורתודוכסי, ביצירה המוזיקאלית והספרותית, בבתי הספר ובמרחב הקהילתי.
שני עשורים חלפו בין פתיחתו של כנס ה"הקהל" הראשון בקריאה יצירתית בסיפורי התורה לבין פתיחתו של הכנס האחרון גם בריקוד עם הספר. עתה, אחד האתגרים החשובים הניצבים בפני ארגוני ההתחדשות היהודית החילונים, המסורתיים והדתיים ליברלים הוא להבטיח שבעוד עשור, בצד הקפות שמחת תורה של המועצה הדתית או הישיבה המקומית, תתקיימנה בכל עיר ויישוב יהודי בישראל, חגיגת הקפות בהן נשים תוכלנה לרקוד עם ספרי תורה על הבמה ולמרגלותיה ובהן היהודי הישראלי שאינו אורתודוכסי ירגיש לא רק כאורח רצוי אלא כבעל בית.
עו"ד הרב גלעד קריב, מנכ"ל התנועה הרפורמית בישראל
לפנייה לכתב/ת 
