"סוף עידן התמימות": לשחרר את ירושלים
העיר ירושלים של ערב מלחמת ששת הימים היא זירת ההתרחשות של הדרמה "סוף עידן התמימות", אולם זהו המרחב האישי בו מתחוללת העלילה - והוא, כמו שדה הקרב שמסביב, אינו בטוח. סרט הבכורה של וידי בילו מצליח להמחיש את המתחים הפרטיים והלאומיים בו, על אף כל חסרונותיו
"סוף עידן התמימות" הוצג לראשונה במסגרת התחרות הישראלית בפסטיבל הסרטים בירושלים ב-2013, תחת השם המוצלח יותר "פלסטלינה" (שאמנם מדגיש את ההוויה המתעצבת שהוא מתאר). העובדה שחלפו למעלה מאז משנתיים, מעידה על מצבם העגום של סרטים ישראליים קטנים ואזוטריים. התרוקנותה של תל אביב כמעט לגמרי מבתי קולנוע אינה מסייעת לסרטים מסוגו, שנאלצים להמתין בתור הארוך לאחד מאולמות הסינמטק העירוני.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
כמה דברים ראויים לציון בסרטה של וידי בילו (שבשנת 2005 ביימה יחד עם דליה הגר את "קרוב לבית" היפה). הנקודה האחת קשורה לעובדה שעלילת הסרט מתרחשת בשנת 1966, בירושלים, כאשר החשש מפני מלחמה מרחף באוויר. אך לא פחות מכך - אפשרות איחודה העתידי של ירושלים מוצגת בסרט כבעלת פוטנציאל מאיים על דיירי בית באזור הגבול עם ירדן, שכן הוא עלול, ממש כך, להביא להריסת הבניין. כך, היבטיה הדסטרוקטיביים של המלחמה ותוצאותיה על החברה הישראלית נרמזים דרך עיסוקו של הסרט בגורלו העתידי של בית אחד.
הנקודה השנייה היא תיאורו של הבית כטריטוריה של הרמוניה נשית, שהאיום ההיסטורי-גברי עליה הוא מוחשי וסימבולי בעת ובעונה אחת. העובדה שרוב-רובו של "סוף עידן התמימות" (שם גנרי ולא מלהיב במיוחד) מתרחש בתחומי הבית הזה - מדגישה את ההיבט הזה.
למרבה הצער, סרטה של בילו מתקשה להחליט מי היא הגיבורה האמיתית שלו - האם זו רותי בכר (ריימונד אמסלם), עקרת בית שניסיונותיה הכושלים לפרוץ את המסגרת הביתית מערערים את נפשה, או ילדתה בת ה-11, מיכל (יעל בן דור), שמבלה רוב שעות היום בשוטטות בחדר המדרגות. איכשהו, נדמה שבילו משרטטת פה סיפור התבגרות מוכר, כפי שמעיד עליו שמו של הסרט, שעה שדווקא דמותה של האם, רותי, היא השואפת להימצא במרכזו.
ואכן, הבית שבו מתגוררת משפחת בכר - הכוללת גם את אבי המשפחה, אלי (יחזקאל לזרוב), שיחסיו עם אשתו מתערערים נוכח סירובו לרצונה לצאת ולעבוד, ותביעתו ממנה לילדים נוספים - נדמה כמקור של עוצמה נשית. לא מדובר רק בבעלת הבניין, הגברת ששוני האלמנה (חנה לסלאו), שמנהלת בו בית מלון קטן, אלא גם בדיירת משנה הנכנסת לגור בחדר הפנוי בבית משפחת בכר (אנה דוברוביצקי) שעזבה את בן-זוגה (גרא סנדלר) המגיע מצדו לחפש אותה בשעות מוזרות.
הקשר שנרקם בין רותי ובין רֶנֶה, אותה דיירת משנה צעירה ומסתורית, מייצר בעבורה אלמנט של פיתוי ושחרור (ואולי אפילו של מיניות). כך גם הקשר שמתקיים בין מיכל, ילדה בודדה שמתאמנת בעמידת ידיים וחולמת להתקבל לנבחרת השחייה של ימק"א, ובין לילי (מאיה גורקין), בת השכנים הרקדנית שעומדת להתגייס ומטופלת באם חולה. על האידיליה הנשית הזאת מאיימים, כאמור, צווי פינוי שנתלים בחדר המדרגות ומוּסרים במהירות על ידי מיכל וגברת ששוני.
במילים אחרות, הבית והאחווה הנשית-אימהית המזוהה עמו, מהווים בועה המתעקשת לשרוד את השיח ההיסטורי-לאומי המאיים על השלווה, ומצלמתו של שי גולדמן, כאמור,כמעט ואינה יוצאת מתחומי הבניין (ייצוג דומה של בית נצפה לאחרונה בסרטה של סוהא עראף, "וילה תומא", המביא את סיפורן של שלוש אחיות פלסטיניות המסתגרות בבית מידות המתקיים "מחוץ לזמן").
הגבריות, לעומת זאת, נתפסת כמדכאת, שתלטנית, ואפילו במקרה של אורח העובר להתגורר בבית המלון (אופיר וייל) - מסוכנת. אגב כך, המעשה הנורא ש"סוף עידן התמימות" מוביל אליו, ובסופו של דבר רומז עליו,
החוויה הטראומטית שתרדוף את גיבורת הסרט (שישנם בו יסודות אוטוביוגרפיים), מתארת, אולי יותר מכל דבר אחר בו, את הנקודה של תום ימי התום.
"סוף עידן התמימות" הוא סרט קטן ויפה, שנשען על הופעה סימפטית של מרבית השחקניות בו (במיוחד אמסלם ולאסלו), והוא מבקש לתאר נקודה בזמן שיש לה השלכות לאומיות ואישיות כאחד. הדינמיקה בין האם ובתה בסרט אינה מעוצבת כהלכה, אולי מפני שבילו התקשתה להחליט מי היא הגיבורה שלה, וכך נשלל מהסרט מנוע דרמטי משמעותי. אבל כדאי, על אף פגמיו, לצפות בו.
"סוף עידן התמימות" (ישראל) - במאית: וידי בילו. שחקנים ראשיים: ריימונד אמסלם, יחזקאל לזרוב, חנה לסלאו, יעל בן דור, אנה דוברוביצקי וגרא סנדלר. אורך הסרט: 104 דקות.
