אנחנו כמו האנוסים בספרד, נאלצים להסתתר

בספרי האחרון, "באין לי מולדת", נקרעת הגיבורה אסתר וידל בידי הספק והשאלות המטרידות אותנו - יהודי צרפת - מזה שנים. השאלות הפכו עבורה לעיסוק יומיומי. הדבר בא לידי ביטוי בתחושות אי-נוחות וחרדה, כשהיא נאלצת להסביר לילדיה מדוע אסור להם לציין ולהבליט את יהודתם במרחב הציבורי.

<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

קראו עוד בערוץ היהדות :

• המוני ישראלים לחייל הבודד: "אנחנו המשפחה שלך"
• הטרור משתולל, והייאוש נעשה יותר נוח/ רוחמה וייס
  

הקרב החרדי על הר הבית: "העלייה מסכנת את כולנו"

הצעדים שנקטה הממשלה בעקבות אירועי ינואר, אחרי הפיגועים, ודבריו התקיפים והכנים של ראש הממשלה, מנואל ואלס, שאמר בצדק ש"צרפת ללא יהודיה לא תהיה צרפת", יכולים להרגיע את הקהילה ולעודד אותה להישאר בארצה. אבל כמה זמן אפשר לחיות תחת ההגנה של הצבא, ובתוך חברה שהופכת ליותר ויותר עויינת כלפי היהודים?

ואני לא מתכוונת רק לאיסלאמיסטים - אלא גם לכפייתיות האנטי-ישראלית של התקשורת, ולאנטי-ציונות הרווחת בכל הקשת הפוליטית, מהימין הקיצוני ועד לשמאל הקיצוני. בל נתבלבל, כל חברה ממציאה מחדש את ראיית העולם האנטישמית שלה. בימי הביניים, היהודים הרגו את ישו. בשנות השלושים הם היו הגזע הנחות. כיום, הסיבה היא ישראל.

אף אחד אינו יותר צרפתי מהיהודים

עליית האנטישמיות, לדעתי, היא תמיד סמל למשבר חברתי עמוק. את המשבר הנוכחי אנו מכירים

מזה זמן רב. הספר שערך עמנואל ברנר, "האזורים שאבדו לרפובליקה", ושראה אור לפני 15 שנים, הצביע על כל המרכיבים שהביאו למשבר הזה. הוא הגיע מהפרוורים ופשט בחברה כולה, מבלי שנעשה דבר כדי לבלום את ההתקפה על ערכי הרפובליקה.

הממשלה ויתרה בכל החזיתות, ובמיוחד בחזית החינוך. כיום הממשלה ביטלה את שיעורי הלטינית והיוונית, שהם הבסיס לשפה ולתרבות שלנו. עשרים שנים של פשרות, של וויתורים ואף של כניעה, כמו שכותב הסופר מישל וולבק, הביאו אותנו אל האסון הזה. אינני צופה שהמצב ישתפר, ועל כך אני מצרה.

אני מצרה מפני שאני אוהבת את צרפת. צרפת היא ארצי. אני סופרת צרפתייה, אני מעריכה את יופייה של השפה, ניזונה מתרבות צרפת - והיא שמעצבת אותי. צרפת היא גם ארצם של היהודים. קיימים שרידים של נוכחות יהודית בדרום-צרפת החל משנת 70 לספירה. במילים אחרות, אף אחד אינו יותר צרפתי מהיהודים.

היהודים הטביעו את חותמם על ההיסטוריה של צרפת, על ערכיה של ארצנו כגון ההומניזם, הנאורות, החירות, השיוויון והאחווה. צרפת מצידה, אפשרה ליהדות צרפת להיבנות באופן ייחודי, השונה מכל מקום אחר בעולם - מרש"י ועד לפילוסוף יעקב גורדין, הרב ליאון אשכנזי ועמנואל לווינס, ואף יותר מכך אבי, ארמן אבקסיס.

"כמה זמן אפשר לחיות תחת ההגנה של הצבא, ובתוך חברה שהופכת ליותר ויותר עויינת כלפי היהודים?"(צילום: ישראל ברדוגו)

תנועת הקבלה נולדה בצרפת, בעיירה פוסקייר. ואין זו מקריות שיהדות פילוסופית ובעלת טווח השפעה חריג בגודלו נולדה בארץ זו. אף מדינה אחרת לא הביאה לעולם כל כך הרבה חוכמה ואור, לצד ספרות כה יפה ועשירה. המראה של צרפת, מגינת ההומניזם וההיגיון, מובסת בידי האנטישמיות - גורם לי דאגה, צער ואף טראומה של ממש.

בלית ברירה, זמן לעלייה

אם כך, האם הגיע הזמן לעזוב? העלייה היא אופק, רצון, משאת הנפש של העם היהודי מאז ועד עולם. זהו

האידיאל שלנו, אליו אנו כמהים. יכולים להיות גם רגעים בהם העלייה הופכת להכרחית, לדחופה. ואז היא, כמובן, הפיתרון.

גם אם משווים את המצב היום לזה של שנות השלושים, הרי שהיום קיימת מדינת היהודים, והיא משנה את הכל. כאשר החיים בגולה הופכים לבלתי נסבלים, מתחוור שחייבים לעזוב ולעלות לישראל. לא בשביל לחמוק מהסכנה, לא בשביל לברוח, אלא בגלל שהנסיבות מביאות אותנו להצטרף לארצנו האחרת.

מכיוון שלא רוצים אותנו במקומות אחרים, עלינו להביא אליה את הרעיונות והערכים שלנו ולבנות, על בסיס כוחן של תקוותינו שנכזבו, ועל האידיאל שהתגלה מחדש - את הארץ הזאת התוססת, האינטליגנטית והתובענית.