עיוות העובדות - זה מה ששקוף

במאמרה "שקופים סוג ג'" קובלת עו"ד טליה ששון על ממשלת ישראל על שבשנת 1967 לא דאגה להעניק אזרחות לתושבי מזרח ירושלים. "הרי משקבענו חד צדדית בחוק, שהשטח שבו מתגוררים התושבים הללו הוא כשטחה של מדינת ישראל", פוסקת עו"ד ששון, "היה עלינו לפחות לנהוג בתושבים כאילו הפכו הם לחלק ממדינת ישראל - כפי שעשינו עם תושבי 'המשולש' עם חתימת הסכמי רודוס ב-1949. במקום זאת - קיבענו את מעמדם הנחות כתושבי קבע בלבד, ובלבד שבשטח מגוריהם - חל החוק הישראלי". ניכר כי עו"ד ששון אינה מכירה את העובדות והיא מיהרה לפסוק דבר כנראה על-פי דעותיה הפוליטיות. שלא כעולה ממאמרה, גם הליך הסיפוח של מזרח העיר לא נעשה בחופזה, הוא היה מפותל ורצוף משברים שתקצר היריעה מלפרטו כאן.

עוד דעות ב-ynet:

בנות המתגייסות לצבא בונות את המדינה

על סימון מוצרים והטלאי הצהוב

לעצור את התיאבון של "האח הגדול"

נשים חזקות בלי "חזקת הגיל הרך"

בקליפת אגוז, הממשל הישראלי שהנהיג את המדינה לאחר מלחמת ששת הימים, לא היה חף משגיאות ואי אפשר למלטו מאחריות להיווצרותן של שלוש סוגיות ליבה: מזרח ירושלים, ההתנחלויות והגבולות. ואולם, דווקא ביחס למעמדם של 71,000 התושבים הירדנים של 28 הכפרים שסופחו לעיר המערבית, נהג הממשל בצורה הוגנת.

ביולי 1967 הוא קיים מפקד אוכלוסין, ובעקבותיו נקבע "שכל מי שהיה תושב השטח שסופח לישראל ונמצא בו ביום המפקד, יהיה זכאי למעמד של תושב קבע, ואולי אף למעמד של אזרח ישראלי". בהמשך, החליט הממשל שכל מי שיזכה למעמד של תושב קבע יוכל, רק אם יחפוץ בכך, לקבל גם אזרחות ישראלית. לשם כך

 היה עליו למלא אחר כמה תנאים: להישבע שבועת נאמנות למדינה, להביא ראיה לכך שאינו מחזיק באזרחות אחרת ולהוכיח ידיעה מסוימת של השפה העברית. בסופו של דבר, הסכים ממשל אשכול - דיין לקלוט את עשרות האלפים כאזרחי המדינה ללא תנאים מוקדמים.

כיום מונה אוכלוסיה זו 310,000 נפש, ואם אי קליטתם בישראל כאזרחים לכל דבר, עדיין מדירה שינה מעיניה של ששון, אני ממליץ לה לפנות בנושא אל מלך ירדן עבדאללה השני. אביו המלך חוסין, ורק הוא, היה זה שמנע את הפיכתם לאזרחי ישראל מחשש לאובדן שליטתו על האוכלוסייה. אנשי המלך שהופיעו אז בפומבי, ציטטו בפני התושבים הערבים, שהיו להוטים לקבל את האזרחות הישראלית, את סעיף 45 לתקנות האג שקבע כי "אסור להכריח תושבי שטח כבוש להישבע אמונים למעצמה האויבת"..ו"שאסור להתנות זכויות בסיסיות בהכרזת נאמנות למעצמה הכובשת".

ברם, בחצרות האחוריים החלו נציגים רשמיים של הממלכה להפחיד את התושבים ולאיים עליהם. מקבלי משכורת וגמלה ירדנית אוימו בהפסקת התשלומים ולשאר הובטחה "סגירת חשבון" לכשיגיעו לגדה המזרחית.

למרות האיומים, אלפי תושבים החלו בהליך. הם כלל לא אולצו לחתום, אלא הם ביקשו לעשות זאת מרצונם הטוב והחופשי משום שחיפשו דרך לשפר את איכות חייהם. בנוסף להם, 500 נכבדי הערים הנוצריות בגדה: בית לחם, בית ג'אלה ובית סאחור שייצגו עשרות אלפי תושבים, פנו גם הם בעצומה אל הממשל הישראלי וביקשו לספח את עריהם לירושלים הישראלית "מטעמים רוחניים וכלכליים". צילו המרחף של ארמון המלוכה הירדני, שאיים בקטיעת קשרי התושבים אל הבירה הירדנית, ואחר כך אף בקטיעת ראשיהם, הכריעו את הכף, ובסופו של דבר אלה שכבר הצהירו אמונים חזרו בהם והשאר נמנעו מלבקש אזרחות ישראלית.

במצב דברים זה לא נותרה לממשל הישראלי ברירה, אלא ליצור מעמד חדש של "תושב לא אזרח" (תושב קבע).

 מעמד זה נהנה מתעודת זהות ישראלית, מלוחית רישוי רכב ישראלית, מחופש תנועה כמעט מוחלט בתחומי ישראל, ומתשלומי קצבאות הביטוח הלאומי. מאידך, ממעמד זה נמנעים הזכות לקבלת דרכון ישראלי, הזכות לבחור ולהיבחר לכנסת (מותרת רק לרשות המקומית) ותושבותם פוקעת לאחר היעדרות רצופה של 7 שנים מהאזור.

נטייתם של אנשים ומוסדות לשכתב את ההיסטוריה כדי להצדיק דרך פוליטית היא מסוכנת. הנה אפילו במקרה זה, שבו לבו של הממשל הישראלי לא רק שלא היה גס אלא היה הוגן ומתחשב, נכתב נראטיב פוסט ציוני, שגוי, העלול לשרת יוזמי חרמות על ישראל. האם מישהו מתגעגע לעוד פרשת תדי כץ?