"אבוללה": יש לנו מפלץ, והוא מומלץ
יש בסרט המפלצות הישראלי הראשון מחוות רבות לפנטזיות ההוליוודיות, אולם "אבוללה" נשאר נאמן להווייה הישראלית ואפשר אף להבחין בתכנים חתרניים. הצעירים יהנו גם בלי להבחין בהם, והמבוגרים יזכרו שגם הם עדיין ילדים
מתבקש להשוות את "אבוללה", סרטו הסימפטי של יונתן גבע על ידידות בין ילד ירושלמי ומפלצת מקומית חביבה, עם "אי.טי". אבל נדמה שהשוואה כזו לא תהיה במקומה. "אבוללה", על אף יתרונותיו, חסר את המורכבות האידיאולוגית של "אי.טי", ובעיקר את תחושת הפליאה האותנטית שהסרט ההוא השרה על בני דור שלם - תחושה שלפנינו יצירה שעניינה סוד הקסם הקולנועי.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
ואמנם, יאמר לזכות "אבוללה" שהוא לא מתיימר להיות חיקוי מקומי של החבר מכוכב אחר. אדרבא, נדמה שגבע מודע היטב להשוואה, וכמה סצינות בסרטו אף נדמות כפרודיה חביבה על רגעים זכורים מ"אי.טי". יש משהו לגמרי נאיבי בסרטו של גבע (שגם כתב את התסריט וזוהי עבודתו הקולנועית הראשונה), אך הוא משכיל להיות חינוכי מבלי ללקות בדידקטיות, לפנות לילדים מבלי לעלוב בהוריהם, ולהחוות לסטיבן שפילברג מבלי להיראות פאתטי.
עלילת "אבוללה" מתרחשת בירושלים, והיא מתבססת על אגדה אורבנית נושנה ולפיה מפלצת שעירה מסתובבת בסמטאות העיר. גיבורו הצעיר של הסרט הוא אדם (יואב סעדיאן-רוזנברג), תלמיד כושל בבית הספר היסודי ע"ש אלי וולך - בדיחה פנימית המחווה לאחד מכוכבי "הטוב, הרע והמכוער" - המתקשה להתמודד עם מות אחיו הבכור והאהוב בתאונת דרכים.
יום אחד הוא נתקל במקלט שבביתו באותה מפלצת עירונית שנראית כאילו יצאה מ"ארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק. הבהלה הראשונית מתחלפת חיש מהר בידידות אמיצה, אך העניינים מסתבכים כאשר אנשי כוחות הביטחון (בראשותם של עודד לאופולד ויהודה מור) מתחילים לסגור על אדם בניסיון ללכוד את אבוללה.
אבוללה, בעצמו סוג של ילד קטן ומבוהל המכור למשקאות ממותקים, מסייע לאדם להתמודד מול המורה הרשע (רותם קינן) שזומם להעיף אותו מבית הספר, וכאשר השניים נאלצים לנוס מפני הימ"מ, הם נעזרים באב הבית הערבי האני (מכרם חורי), ובבת כיתתו המצטיינת של אדם, תמר (בר מיניאלי). כמתבקש מסרטים מסוג זה, המפגש וההרפתקה המשותפת עם היצור השעיר בעל העיניים הצהובות התמימות תסייע לאדם גם להגיע לכדי השלמה עם הוריו (מיכה סלקטר ונתי קלוגר) שהטרגדיה המשפחתית הפרידה אותם ממנו.
האם כל זה עובד? התשובה היא כן. רוב הזמן. "סרט המפלצות הישראלי הראשון" משכיל, בראש ובראשונה, להיות אמין, ודמותו של אבוללה, המשלבת חליפה פרוותית (בתוכה מסתתר השחקן עידן ברקאי) ואנימציה ממוחשבת להבעות הפנים, מצליחה לקסום לילדים קטנים מבלי שתחווה כמפחידה מדי, והכי חשוב - להיראות משכנעת.
יתר על כן, העובדה שעלילת הסרט מתרחשת דווקא בירושלים, ושעניינה חברות אמיצה שנרקמת בין ילד ישראלי ובין מי שהוא חלק אינטגרלי מהעיר אך נאלץ לחיות במסתוריה,
נרדף על ידי כוחות הביטחון - מעניקה ל"אבוללה" מימד פוליטי בעל משמעות, שגם אם הוא חולף מעל ראשי הילדים, אין לבטל את חשיבותו.
התעקשותו של גבע על תחושת האשמה שרודפת את הילד אדם נדמית, לעומת זאת, מיותרת ואפילו נצלנית. לא ברור כיצד הופעתו של אבוללה מתייחסת לאובדן האח הבכור. דמויותיהם של ההורים ממילא זניחות, והתחושה היא שהדרמה המשפחתית כמו נכפית על הסרט יותר מאשר משמשת אלמנט אינטגרלי שלו.
על אף שימוש עודף בקלישאות, "אבוללה" הוא בסופו של דבר ניסיון מוצלח ליצור סרט פנטזיה מקומי לכל המשפחה. בדרכו המעט טריוויאלית, אך חיננית, הסרט מזכיר לנו שכולנו, אחרי הכל, ילדים קטנים המנסים לשחזר ריגושים מהעבר - כאשר נוכחותו הקיימת-נעלמת של אבוללה מייצגת חווית ילדות מעצבת שהודחקה על ידי המבוגר שבנו אך בוקעת במקומות ואופנים בלתי צפויים.
מה שעוד נזקף לזכותו של "אבוללה" הוא המוזיקה שכתב חיים פרנק אילפמן, שהולך ומתברר כאחד ממלחיני הסרטים הטובים היום בישראל. המוזיקה התזמורתית הסוחפת שמלווה את הסרט (ומזכירה את פסי הקול שהלחין ג'ון וויליאמס לסרטיו של שפילברג) מעניקה לו כמה מרגעיו האפקטיביים ביותר. יחד עם "אני לא מאמין, אני רובוט" של טל גולדברג וגל זלזניאק שיצא מוקדם יותר השנה - "אבוללה" מעיד על המקום שהולך ותופס ז'אנר המדע בדיוני והפנטזיה בקולנוע שלנו. זוהי בהחלט מגמה ראויה ומבורכת.
"אבוללה" (ישראל) - במאי: יונתן גבע, שחקנים ראשיים: יואב סעדיאן-רוזנברג, בר מיניאלי, עידן ברקאי, יהודה מור, עודד לאופולד, מיכה סלקטר, נתי קלוגר, רותם קינן ומכרם חורי. אורך הסרט: 90 דקות.
