בארץ ישראל לא קם העם היהודי
העם היהודי קם במצרים, ודמותו הרוחנית עוצבה בגלות. אחרי חורבן הבית השני לא סולקנו בכוח הזרוע, אלא עזבנו מבחירה, בנסיבות קשות. מגילת העצמאות היא ניסיון לעצב ולנסח מיתולוגיה לאומית - אבל לנו יש מציאות שאנחנו צריכים לקחת עליה אחריות
בארץ ישראל קם העם היהודי?
הפיסקה הפותחת את מגילת העצמאות של מדינת ישראל בנויה מרצף של עיוותים היסטוריים: העם היהודי לא קם בארץ ישראל – זאת על פי עדות עצמית, שאותה מסרנו בספר-הספרים שלנו. בין אם נקבע את ראשיתו של העם היהודי בהיענותו של אברהם לצו האלוהי "לך לך", ובין אם נקבל את הטענה שהעם היהודי נוסד ביציאת מצרים או במעמד הר סיני - מחוץ לארץ ישראל הוקם העם היהודי.
לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
בארץ ישראל עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית של העם היהודי
קביעה זו מתעלמת-מכחישה את העובדה שרוב מניינה ובניינה של התרבות היהודית נוצר דווקא בגלות: התלמוד הבבלי, ספרות הגאונים, רוב פירושי המקרא והתלמוד, כתבי הרמב"ם, חלקים גדולים מהמיסטיקה היהודית, הפילוסופיה היהודית והיצירה ההלכתית הענֵפה. דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית של העם היהודי עוצבה בגלות ומתוך חשיבה גלותית.
"בה (בארץ ישראל) חי חיי קוממיות"
חשוב לזכור ולהזכיר שחלק גדול משנות קיומו של עם ישראל בארץ ישראל, ודווקא שנים פוריות במיוחד מבחינה תרבותית, היו נטולות עצמאות מדינית וללא טיפת קוממיות.
"לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע"
בניגוד למיתוס שמנסה לקבע מגילת העצמאות, ההגליות היחידות של העם היהודי היו סביב חורבן הבית הראשון. בעקבות חורבן הבית השני וגם כשלון מרד בבר כוכבא, לא הוגלו היהודים מארצם. עזיבת ארץ ישראל על ידי יהודים נעשתה כמעט תמיד מתוך בחירה (גם אם לעיתים בנסיבות קשות). שמירת האמונים של העם לארץ? מאז ומעולם בחרו יהודים להיות נאמנים לארץ ישראל בתפילותיהם ולרוב לא במעשיהם.
מגילת העצמאות אינה מסמך היסטורי
היא ניסיון לעצב ולנסח מיתולוגיה לאומית. היא מבקשת לספר, להתאים ולרתום אגדות עתיקות למשימה לאומית עכשווית. טעות הרת אסון היא להאמין להיסטוריות של מיתוסים אלה, ולהרגיש כבולים למימושם.
לעם היהודי אין זכויות משפטיות או אחרות על ארץ ישראל. אין לנו גם אחריות על ארץ זו. יש לנו סיפור רב עוצמה על מערכת יחסים מורכבת עם ארץ ישראל, וכיום יש לנו מציאות של חיים ריבוניים על אדמתה, ועל המציאות הזו יש לנו אחריות.
מיתוסים אינם שלשלאות ברזל, הם אוצר תרבותי הפתוח לפרשנות בהתאם לערכים המשתנים של הקהילה – בדיוק כפי שעשו מנסחי מגילת העצמאות.
במצרים עוצבה דמותנו הרוחנית, הדתית והמדינית
בפרשת השבוע (ויגש) מגיעים יעקב ובני משפחתו למצרים (בראשית מ"ו, ה'-ו'): "וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת... וַיִּקְחוּ אֶת מִקְנֵיהֶם וְאֶת רְכוּשָׁם... וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה..."
זו לא היציאה הראשונה מהארץ, גם אברהם ירד מצריימה לשבור את הרעב, אלא שהפעם התוכנית היא להשתקע במצרים. ואכן גם בחלוף שנות הרעב, המשפחה לא תשוב לכנען, וכל זה בחסות האל המבטיח לייסד במצרים את העם הישראלי (בראשית מ"ו, ג'): "וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם".
הגלות היא העוגן
יתר על כן, קריאה בתורה מלמדת כי גלות מצרים היא המצפן המוסרי של העם היהודי. פעם אחר פעם אנו מצוּוים לזכור כי עבדים היינו בארץ מצרים, ועל כן לנהוג בכבוד בגרים הגרים איתנו בארץ. החיים בארץ ישראל, לעומת זאת, אינם מצווה אלא מתנה אלוהית, שלעיתים תינתן לנו, ובפעמים אחרות – תילקח מאתנו.
בפרשת השבוע "ויגש", מתחיל השיעור הגדול של העם היהודי – השיעור בחיי הגלות, ובבניית מוסר של גולים.
מעצבים מיתוסים
בהתרגשות גדולה צפיתי בשבוע שעבר בנשיא רובי ריבלין מדליק חנוכייה בבית הלבן, לצד הנשיא ברק
אובמה ובהובלתה של הרבה הרפורמית סוזן טאלווי. הדברים שנישאו בטקס מרתקים למחקר תרבותי; הנשיא אובמה קבע כי המכבים היו "קומץ אנשים לא חמושים, שהוכיחו שחירות יכולה לגבור על טרור".
באותה רוח אמר הנשיא ריבלין כי "המכבים האמיצים לא לחמו נגד אלא בעד חירות וחופש דת". ואני חשבתי לעצמי בשמחה על המגמות החדשות בעיצוב אופיו של החג.
הצטערתי אך לא הופתעתי לשמוע את התקפתה של עירית לינור על ריבלין: "שערורייה של חנפנות. פרשנות של סיפור המכבים שנלחמו על חופש דת, קבלת האחר וחיבוק דובונים... שיכתוב של חנוכה", קבעה לינור.
עירית לינור יקרה, בוודאי שיש כאן שיכתוב של חנוכה, וניסיון להטמיע בו את ערכי התקופה, אלא שזה מה שעשו יהודים בכל הדורות ביחס לחנוכה וביחס לכל נכס תרבותי אחר. האם את יכולה לספר לנו מהי הפרשנות ה"אותנטית" של חנוכה? כי לי, כמו ליתר חוקרי התרבות היהודית, אין מושג.
משמעויות שונות לחג תמצאי בשלל ספרי המקבים, בתלמוד תגלי "נס פך שמן" שנוצר יש מאין מאות שנים לאחר האירוע עצמו, ובתפילת "על הניסים" יתבסס מיתוס ה"מעטים נגד רבים". הקשר עם העולם הנוצרי יצרף לחג את "דמי החנוכה" ואת שאר מתנות החג, והציונות תהפוך את חנוכה לחגם של משחררי אדמותינו מעול זרים, בועד שהחרדים חוגגים מלחמת דת ואת נצחונם של הקנאים.
ואת, עירית, את מה את חוגגת בשעת הההדלקה? יהא חגך אשר יהא, הוא תמיד יהיה "שיכתוב".
לאבותינו ולאימותינו
בקרב יהדות ארצות הברית הרפורמים הם הרוב, והם זוכים למקום של כבוד גם בבית הלבן. כשנשיא מדינת
ישראל מבקר בארצות הברית הוא, תודה לאל, לא יכול להיענות שתלטנות הממסד האורתודוכסי התובע להחרים יהודים רפורמים, ומשום כך הוא זכה להדליק נרות חנוכה בברכתה של הרבה סוזן טאלווי. אני מקווה שאנו ניצבים בסיומו של עידן החרם עלינו ועל חברינו.
ו...כן, רבה רפורמית תברך בעת הדלקת הנרות "שעשה ניסים לאבותינו ולאימותינו", וגם תחתום ב"אינשאללה" אם היא מוטרדת ממעמדם של המוסלמים במדינתה (ובמקרה זה מדובר ברבה בעלת זכויות בסוגיית הדאגה למיעוטים). וכל זאת, כיוון שטקסים אינם מוזיאון מצוחצח שחס מלגעת במוצגיו, אלא זירה לביטוי עולם הערכים של הקהילה.
תרבות מעוצבת בהתאם לערכי הקהילה, ולא להיפך. אם לא נשמור על זה, נידרדר חלילה לגיהנום מוסרי, והתרבות תינטש על ידי טובי בנותיה ובניה. חיים דתיים וחיים בתוך תרבות הם משימות יצירתיות, מלאות אחריות וקשות לביצוע. יאללה – לעבודה.
תודה לחברותיי וחבריי הלהט"בים הדתיים
הם יצאו (שוב) השבוע לאור, והפעם בקמפיין אינטרנטי החושף את תמונותיהם ואת הביוגרפיה הדתית שלהם. גם בעניין זה היו רבים, מימין ומשמאל, שהמליצו להם לא לערב את הדת השמרנית עם אורחות החיים שלהם, ולהיפרד לשלום מהדת או מביטוי נטייתם המינית.
האפשרות של להט"בים להיפרד ממסורת שפוגעת בהם היא כמובן רצינית ומכובדת, אבל רצינית ומכובדת כמוה היא האפשרות להיאבק, ליצור ולשנות את פני התרבות היהודית. אני מודה להם על אומץ ליבם ועל האחריות התרבותית שבחרו לקחת לידיהם.
ובבית המדרש של הטוקבקים
חננאל (טוקבק 37 משבוע שעבר), תודה גדולה לך על דבריך המנומקים ונעימי הסבר. כמים לצמאה במדבר היו לי דבריך. מפאת אורכם לא אביאם במלואם ואני ממליצה לפנות למקור.
כתבת: "הטענה שהפיתרון הוא 'מאד פשוט', בעצם שמה את כל מי שאינו מסכים איתך פוליטית (ואני בתוכם) בצד של המטומטמים...
"הטענה שהדרך 'כרוכה בוויתורים' מדברת, בעצם, רק אל אלה שאינם מסכימים איתך: מי שהצהירה בריש גלי שאברהם אבינו איננו דמות היסטורית ושהיא לא מתרגשת ממערת המכפלה - ודאי איננה רואה בהותרת חברון לפלסטינים משום 'ויתור' ... כל השאלות הללו מצטרפות לנקודה אחת מרכזית: אין אפשרות לדבר ולהתנסח באופן שבו את מדברת ומתנסחת, ואחר כך להתבכיין על כך שאין אפשרות של שיח בחברה הישראלית. זה מגיע משני הכיוונים - גם מימין, אבל גם - והרבה מאוד – משמאל".
חננאל יקר, דבריך רציניים, מעוררי מחשבות ועל חלקם אין לי מענה מלבד תודה. ובכל זאת, אני עדיין חושבת שהפתרון המדיני הוא פשוט, אך מי שמתנגד לדעתי אינו, חס וחלילה טיפש, אלא מתנגד לפתרון הבעיה.
ביבי עצמו אמר כי לשיטתו אין פתרון לסיכסוך, ונדונו להמשיך לחיות על חרבנו. כך שכיום אין שתי הצעות לפתרון, אלא יש המציעים פתרון פשוט, ויש המתנגדים לו משום שאינם מוכנים לשלם את המחיר. והפתרון הפשוט כואב, כיוון שהוא יפגע באמונותיהם של אנשים יקרים, וזה באמת מצער אותי. מצפה בסקרנות להמשך שיחה זו.
שבת שלום!
