הגדת הגלות: ההיסטוריה היהודית נחשפת בהגדות
בפרובנס חובר פיוט געגועים לציון, ובאמסטרדם איירו את מפת הנדודים לישראל. בגרמניה ציירו את דוד המלך כקדוש נוצרי, ובוורנו - ירושלים היא עיר רנסנסית מלאת כיסופים. במרוקו חוברה תפילה לגאולה, ובישראל של החלוצים - שיר הלל לאדמה. הרבה מעבר ליציאת מצרים, סיפורן של ההגדות הוא הסיפור היהודי של כולנו
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
כך, לצד בסיס ההגדה שקראנו כולנו בליל הסדר, נוספו עוד חלקים רבים ומרתקים, המלמדים על ההיסטוריה היהודית בגלויות השונות, ועל ההיסטוריה המתהווה של הציונות במאה הקודמת.
קראו עוד בערוץ היהדות :
כל מה שרציתם לדעת על פסחעשרת-אלפים הגדות של פסח - האוסף הגדול ביותר בעולם - נאצר בספרייה הלאומית בירושלים. באחת מהן מופיעה הגרסה המודרנית לחלום ציון: ירושלים כבתי אבן ברקע, ובמרכז - שדות חרושים על ידי צעירים צברים, "היהודים החדשים".
"מנקודת מבטנו, ברור שההגדה הזו מלאת נוסטלגיה לחלום העלייה השנייה, ולאתוס עבודת הכפיים", מסביר ד"ר יואל פינקלמן, אוצר אוסף היהדות של הספרייה הלאומית. "ההגדה המסורתית הופכת להיות חלק מהדת האזרחית-ישראלית. באותה התקופה, שנות ה-30 של המאה הקודמת, רבים אינם חוגגים את ליל הסדר מתוך האמונה הדתית שעומדת ביסודו, אלא כחלק מחגיגה טקסית-אזרחית, החוגגת את התגשמות החלום הציוני של עם בארצו".
אך באופן מפתיע, לדבריו, סיפורה של הגאולה וארץ ישראל נעדר כמעט לחלוטין מטקסט ההגדה הקלאסי, "למעט אזכורים קטנים כגון פסקה אחת בפיוט דיינו, ו'לשנה הבאה בירושלים', טקסט שלא קיים בכל הנוסחים. החלק הזה נעדר מההגדה".
"ירושלים של הדמיון"
לדברי פינקלמן, "הטקסט של 'מגיד' - עיקר ההגדה - התגבש בתקופת הגאונים (המאה ה-7 עד המאה ה-11 לספירה הנוצרית). הוא מדגיש את 'יציאת מצרים', וחשיבות סיפור יציאת מצרים. זה הנושא בהגדה המסורתית.
"מצד שני, יהודים כל כך מלאים וגדושים בהקשר הכולל של המאורע, ולכן באופן טבעי הם לא יכולים שלא להמשיך את הסיפור 'למנוחה ולנחלה' בארץ ישראל. אין כמעט טקס ביהדות שלא מזכירים בו את הציפייה לגאולה וישועה. ובוודאי שבסיפור יציאת מצרים זה מתבקש, כהמשך ישיר".
ד"ר פינקלמן מזכיר את המימרה החז"לית: "בניסן נגאלו אבותינו ממצרים, ובניסן עתידין להיגאל", ומסביר כי הציפייה למלא את החלק השני של יציאת מצרים, ליוותה יהודים לאורך הגלות.
"גם בתקופות של ביטחון ורגיעה תחושת 'הגלות' לא עזבה. גם יהודי בתימן או באמסטרדם, במאה ה-15 או במאה ה-18, הרגישו את 'מצרים' בכל מקום שבו הם חיו, כשהחלום - החזון - הייתה אותה ירושלים של הדמיון, ירושלים של המקורות".
נדודים וגאולה באמסטרדם
ההגדות שפינקלמן שולף מאוסף הספרייה העשיר, משלימות בצורות שונות את חלום הגאולה וציון במגוון דרכים: תמונת ריקוד של חסידים "גלותיים", ותחתיה דבוקה זהה של "צברים", הרוקדים באופן זהה.
אחת ההגדות שאותה הוא מביא להוכחת טיעוניו, היא "הגדת אמשטרדם" שנכתבה ואוירה בשנת 1695. בסופה מופיעה מפת ארץ ישראל "בימי קדם", המהווה חיבור מובהק בין הנדודים לגאולה, תוך תיאור מסעותיהם של עם ישראל אל עבר "הארץ המובטחת".
"זה בא לידי ביטוי בציורים ובהדגשים שניתנו לסיפור הזה כהשלמות באיורים", אומר פינקלמן, "אבל תמיד זו ירושלים הדמיונית, החלומית, שבינה לבין ירושלים של אותה התקופה אין דמיון של ממש".
הגדה נוספת ובה איור ידני מאשכנז של המאה ה-18 שפינלקמן שולף, לא רק הפכה את הפסוק "בתוככי ירושלים הללויה" למרכז הדף, אלא אף הוסיפה איור של דוד המלך בבית המקדש, כשכרובים מרחפים ברקע.
ירושלים של הרנסנס
הגדה מוורנו משנת 1803, שנכתבה ביידיש ובעברית – מציגה את ירושלים כעיר רנסנסית, שהמשיח התוקע בשופר בשעריה, לבוש בבגדי התקופה. "הגדה גרמנית" מהמאה ה-18, מאוירת אף היא באותו האופן, ומתחתיה נכתב: "וזה צורת בית המקדש והעיר ירושלים תוב"ב (תיבנה במהרה), אמן כן יהי רצון".
לדברי פינקלמן מדובר במוטיב בולט, שממשיך את הקו הקלאסי של מה שמכונה אצלנו "מגילות המקומות הקדושים": מעין מדריכי טיולים שחוברו לטובת עולי הרגל הנוצרים, במסעותיהם לארץ הקודש, מתקופת הרנסנס ואילך. "התיאורים לקוחים אחד לאחד מהנופים שבהם חי המאייר, שניסה לצייר מקומות שמעולם לא ביקר בהם".
ניסיון נואש לבטא את החיבור לציון
הפסוקים הספורים שבהם מוזכרת ירושלים בהגדה, למשל: "לשנה הבאה בירושלים" - עוטרו והוגדלו במטרה להעצים את חשיבותה. בהגדת רוטשילד (משנת 1450), אחת היפות והמעוטרות שבאוסף הספרייה, אפשר לראות זאת היטב. פינקלמן טוען כי גם פיוטים של כמיהה לירושלים שאינם חלק מסדר ההגדה הקלאסי, הוכנסו לתוכה בקהילות רבות, כדי לתת מענה לאותו חסר שקיים בטקסט.
"את 'ויהי בחצי הלילה' כולם מכירים", הוא אומר, "אך יש בהגדות רבות פיוטים נוספים, שבהם המרכז הוא ארץ ישראל. ב'הגדת וולף', למשל (אחת הקדומות באוסף, המתוארכת למאה ה-14 מפרובנס), הוסיפו פיוט שבו יש בכל בית פסקה על החיים בגולה, ופסקה על ארץ ישראל. כלומר היה כאן ניסיון מכוון וחוצה זמנים ואזורים גיאוגרפיים, לחזק או לבטא את החיבור לציון.
"ספר המכונה 'צ'היר לפסח' משנת 1866, כולל לא רק את ההגדה אלא גם תוספות, קריאות, ופיוטים נוספים, כולל בקשה של שליח ציבור מהבורא, שיביא את הגאולה ויחזיר את עם ישראל לארץ ישראל.
"אני יכול לשער כמה הסברים למיקום ולהדגשים הללו, אך המרכזי שבהם היא שירושלים היא משאת נפש שאפשר להלביש עליה כל דמיון. למימד הפיזי, הממשי, אין חלק בחלום האוטופי הזה".
ממשיכים להתגעגע לירושלים גם כשאנו יושבים בה
המוטיב הדמיוני-מטאפורי מסביר, לדברי פינקלמן, את המציאות שבה אנחנו ממשיכים לשיר בליל הסדר, בעודנו ישובים בירושלים: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". לדידו, ההפרדה בין המציאות הפיזית לחזון היא, כאמור, לב העניין.
"באופן לא מפתיע", כך פינקלמן, "כל היהודים המסורתיים והדתיים ממשיכים לציין את חורבן ירושלים בתשעה באב, ולהתאבל על העיר החורבה והשוממה, על אף שבירושלים ישתנו כמה דברים ב-150 השנים האחרונות. הם נמצאים פיזית בירושלים, אבל זו לא ירושלים של החזון, של ימות המשיח והגאולה השלמה".
איך האתוס של ציון שאתה מדבר עליו, נשזר בקרב יהדות העולם כיום?
"אני לא רוצה להתחייב לאמירה גורפת לכלל המקומות, אבל במקומות שאני מכיר – צפון-אמריקה וקצת מערב-אירופה - הטקסט נשאר סטנדרטי. אני לא מכיר הרבה משפחות שהטקסט שלהן הוא טקסט קיבוצי מטרום המדינה, למשל.
"בקהילות שבהן יש מטען אידיאולוגי כבד יותר, אפשר לראות גיוון של ליל סדר בסגנון פמיניסטי. בתקופת הסירוב של מסך הברזל, היה ה'שלח את עמי' והשיח עם אסירי ציון נוכח באווירה הכללית של ליל הסדר, אבל הטקסט נשאר הטקסט המקורי.
"בישראל הפכה ההגדה לחלק מהדת האזרחית. בארצות הברית, להיות יהודי טוב, זה אומר להזדהות בצורה כזאת או אחרת עם מדינת ישראל, וזה אומר, בסופו של דבר, להזדהות עם הנרטיב הציוני של ההגדה".
