בכרך: מסלול ציורי בין העלאות על מוקד לעלילות דם
בבכרך היה תחביב פופולרי: להעלות יהודים על המוקד, או לכל הפחות לגרש אותם בלפידים, עובדות המונצחות בקתדרלה על שם הקורבן הנוצרי, במצודה שסירבה לתת מקלט ליהודים - ובאנדרטת החרטה. אסף וול, יקה עם תעודות, יצא עם משפחתו למסע חיפוש שורשים יהודיים בעיירות גרמניה - וחזר עם סדרת כתבות. קבלו את הראשונה שבהן
תחביב פופולרי בעיירה זו בעבר היה העלאת יהודים על המוקד, או לכל הפחות גירושם בלפידים ובקלשונים(צילום: אורי וול)
עיניי חשכו מיד כשפתחתי את הערך הוויקיפדי העוסק ביעד הראשון בטיול. המקום לא נראה היה "יודן פרנדלי" אפילו במושגים של גרמניה, הארץ שבה החלטנו משום מה לערוך מסע שורשים.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
מדובר בעיירה בשם בכרך (Bacharach), עיירה אשר כותבים בנאליים היו מכנים, מן הסתם, בתואר "ציורית", כינוי שללא ספק ממעט מערכה הוויזואלי. מסתבר כי תחביב פופולרי בעיירה זו בעבר היה העלאת יהודים על המוקד, או לכל הפחות גירושם בלפידים ובקלשונים.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- מדענים מודאגים: פסח יחול בקיץ
- "את טבלת מספיק"
- ממשיכי דרכו של פרעה/
פרופ' רוחמה וייס
מבחינה היסטורית, עיירה זו השוכנת לגדתו הדרומית של הריין, מחזיקה ברזומה מרשים מאוד של רדיפות יהודים ועלילות דם מקדמת דנא, עוד מתקופות שבהן היטלר היה צעיר מכדי להתחיל לשחק ברכבות חשמליות.
הערת שוליים בדרך ממגנצא
מדוע אם כך נבחרה דווקא עיירה זו לתחנה ראשונה במסע? ובכן, הסיבה נעוצה ככל הנראה בחיבתי
קיבוץ בברלין:
פליטים סורים עם דגל ישראל, וגרמנים שלומדים עברית
אסף זגריזק
הכירו את "הקיבוץ" בברלין: זוג ישראלים שהחליטו למד את הברלינאים עברית, לחגוג חגים יהודיים בגולה, לארח פליטים סורים - ולדאוג לחומוס לא מעונב. "הרבה כאן מאוד נמשכים לישראל, ואנשים מגיעים ממרחק של שעות נסיעה, כי מסקרן אותם אוכל ישראלי ותרבות ישראלית"
להערות שוליים. בכרך היא עיירת שוליים - ולא רק כמטאפורה. לראשונה, שמעתי את שמה בהערת שוליים אמיתית שהוסיף מטייל אלמוני לכתבה העוסקת בעמק הריין.
התמונות מהמקום ואפיו האפלולי העירו בי סקרנות, ומשזו מתעוררת בי, איני יודע מנוח עד לכיבוש היעד. אם כך, מרגע הנחיתה בפרנקפורט וקבלת מפתחות הרכב השכור, עשינו דרכנו מערבה לאורך הריין. מדובר באיזור אשר בניגוד ליעדים כברלין או היער השחור, אין העברית נשמעת בו כלל, לפחות בתקופה זו של השנה.
אם לדבר על תקופה זו של השנה, מדובר בסתיו. בניגוד למדינת היהודים השוכנת לבטח במרכז המזרח התיכון המיוזע, יש בגרמניה סתיו אמיתי, עם כל האפקטים הנלווים. עשינו את דרכנו מערבה, תחילה אל העיר מיינץ הידועה במסורת היהודית בשם האקזוטי "מגנצא".
מי אינו מכיר את רבי אמנון ממגנצא? זה הבחור שכתב את "נתנה תוקף" ואיבד בדרך כמה איברים הכרחיים, לאחר שסירב בתוקף לקבל את הדת הנוצרית ואת הדרכון הגרמני. אחיי המשתייכים למשפחה חקלאית ענפה לא התעניינו כלל באמינותה ההיסטורית של האגדה, או בשאלה האם היה או לא היה ר' אמנון שכזה. דיוניהם עסקו בעיקר בדגמי הטרקטורים שנצפו בדרכנו, ובשאלה מתי כבר נגיע למוזיאון מרצדס בשטוטגרט. גם מוזיאון גוטנברג, ממציא הדפוס, לא הסעיר אותם יתר על המידה, ולכן יצאנו בחיפזון לעבר העיירה בינגן (מכאן ואילך כל עיירה היא בחזקת "ציורית", אלא אם צויין אחרת) השוכנת לבטח על ברך הריין.
היהלום שבכתר הריין (עם טלאי צהוב)
תופעה מאוד מעניינת קיימת בעמק הריין: ממיינץ ועד לעיר קובלנץ, מרחק של כ-65 ק"מ – לא תמצאו ולו גשר אחד בין שתי גדות הנהר. כלומר, אם מרקו נמצא נמצא בכפר סנט גור שבגדה השמאלית, ואמו בסנט גור-האוזן אשר בגדה ממול - תידרש לו הקפה של עשרות ק"מ כדי להגיע אליה ולסיים את הסאגה.
"קפלת וורנר" (Wernerkapelle). ידידנו וורנר זה, לידיעתכם הקוראים, נרצח לכאורה בידי יהודי העיירה בשנת 1287 כדי להכין מדמו העשיר בפרוטאינים מצות עסיסיות במיוחד
הסיבות לכך, כפי ששמעתי מתושבי האיזור היו רבות מהסיבות להדלקת מדורות בל"ג בעומר, והתקשתי לזקק מהן תשובה
על העיוורון:
האופטימיות הטראגית של יהודי גרמניה
טלי פרקש
על אף האנטישמיות המתעצמת, דבקו חברי "האגודה המרכזית של גרמנים בני דת משה" בזהותם הגרמנית, ושללו את הציונות. ד"ר אברהם ברקאי רואה אותם באור סלחני: "יהדות ארה"ב שנבנתה על ברכי היהדות הגרמנית ההיא, אימצה את המורשת הזו, והיא ממשיכת דרכה של אותה תנועה"
בינגן הנמצאת לשפת הגדה השמאלית היא עיירה יפיפייה אם כי מעט מנומנמת, בהחלט תופעה הגיונית בהתחשב במספר יקבי היין העצום שבסביבתה. ככל מקום יישוב לאורך הריין גם בינגן מצויידת ב: א. נהר. ב. מצודה עתיקה. ג. סניף של רשת החנויות "לידל" שבו ניתן למצוא שוקולדים של פירמות ידועות, שמשום מה את הטעמים היותר מוצלחים אינן מייצאות לישראל. אנטישמיים.
מבינגן עולה הריין בכיוון צפון. שטות בו ספינות נהר המובילות תיירים, מכוניות ומתכת למיחזור כאשר משני צדדיו כרמים, סמטאות מרוצפות אבן וכמובן – מבצרים, טירות ומצודות שראשיהן בשמיים. ערפל מסתורי מכסה לא אחת את כיפות הטירות ואת הכרמים הנטועים בזוויות בלתי אפשריות, בשורות גפנים ישרות להפליא כדוויזיית רגלים של הוורמאכט. לאחר האכלת כמה ברבורים ברי מזל שצפו בעצלות מה בנהר – פנינו אל היהלום שבכתר עמק הריין – בכרך.
הכניסה לבכרך מעוררת השתאות. נכון הדבר כי גם במודיעין מתגוררים תושבים אשר משום מה, בחרו להתגורר בדירות התלויות כגשרים. אלא שבבכרך הן בנויות מעץ ונבנו לכל המאוחר במאה ה-18. גם המלון המשפחתי שבו התאכסנו היה בנוי מעץ חורקני שכזה.
כבוגר היישוב ניר עציון שעל הכרמל, זה הנוהג להיחרך קלות מדי כמה שנים בשריפות יער - נחרדתי מעט מהארכיטקטורה של מעוננו הזמני. ראשית, בחזית המבנה נכתב כי נבנה בשנת 1752, כלומר - אחד המבנים המודרניים בעיירה שחלק גדול מבנאיה נספה במגפת הדבר השחור במאה ה-14. משמעות הדבר, כי המבנה בנוי מעץ, ועץ כידוע לאוהדי בית"ר, נדלק היטב. יציאות חירום אין, ועל ספרינקלרים מיותר לדבר. לכן, בטרם עצמתי את עיניי, הרהרתי באפשרות כי עלול אני להיות היהודי האחרון שעלה בבכרך על המוקד.
כאן אפו מצות מדמו של הנוצרי וורנר
שיטוט קצר ברחובות המרוצפים אבן שחורה העלו בי ובאחיי מחשבות. הרי ממש כמונו הילכו כאן יהודים לאורך מאות בשנים. ממש כמונו הם האמינו באותו האל (טוב נו, בערך). אף הם כמונו, גנבו את האפיקומן בפסח, למרות שאנו איננו נוהגים כמותם להכין מצות מדם של נוצרים.
בהחלט ייתכן כי אני היהודי האחרון שחטף זץ מגדר שגרמנים דאגו לחישמולה. אסף וול(צילום: אורי וול)
מניין לי עניין המצות והדם? התשובה נעוצה היטב בקפלה המתנוססת מעל העיירה ונקראת בשם "קפלת וורנר"
מראלף לורן עד ליווייס:
החייט היהודי זה אימפריה
טלי פרקש
השליטה היהודית בתעשיית האופנה לא החלה לאחרונה, וכבר בפולין של לפני המלחמה היו כמחצית מעסקי החייטות בידיים יהודיות. תערוכה חדשה מתעדת את צמיחתו של החייט מהשטעטל - לאימפריית זוהר המגלגלת מיליונים, והצליחה לקבץ את סוניה ריקל, ראלף לורן, מארק ג'ייקובס ואחרים לחלל תצוגה אחד
בעקבות פרשייה מצערת זו שנגרמה בשל חוסר יכולתם של אבותינו לדחות סיפוקים בכל הקשור לדם נוצרי, פרצו פוגרומים באזורים רבים בגרמניה. היהודים גורשו לחלוטין מבכרך, והוחלט על בניית אותה הקפלה שבנייתה טרם נסתיימה מאז החלה ב-1293, ללמדך שדחיינות מסוג הרכבת הקלה יכולה להתקיים גם ב"מדינה מתוקנת" דוגמת גרמניה.
המשך מחשבותיי נגע למשפחה המנהלת את המלון שבו התאכסנו מזה דורות. הייתכן כי אבותיהם התייצבו באישון ליל על לפידיהם וקילשוניהם על מפתן בית אבותיי? ייתכן. אך ניכר כי מאז עברה הגישה הנוצרית-גרמנית שינוי רדיקלי בכל הקשור לשכניהם בני העם הנבחר לשעבר.
בזמן מסע הצלב השני בשנת 1146 לספירה, ביקשו יהודי בכרך מקלט במצודה, אך נטבחו בכל זאת(צילום: אורי וול)
אבן זיכרון לזכר קורבנות אותה פרשה ניצבת כיום בשערי הקפלה, ומעידה במילותיו של האפיפיור יוהנס ה-23 (שאגב, הציל עשרות-אלפי יהודים במהלך השואה, ותמך בגלוי בהקמת מדינת ישראל), על הצער, על החרטה ועל בקשת הסליחה מקהילות היהודים שנרדפו בשם הנצרות:
"אנו מכירים בכך כיום שמאות שנים של עיוורון כיסו את עינינו, כך שכבר לא ראינו עוד את יפיו של בני עמך הנבחר ובפניו כבר לא הכרנו באחינו הבכור. אנו מכירים בכך כי אות קין על מצחנו. משך מאות בשנים שכב אחינו הבל בדמו ששפכנו, והזיל דמעות בשל מה שגרמנו לו, כאשר שכחנו את אהבתך(אלוהים). סלח לנו על הקללה אשר לא בצדק הצמדנו לשמם של היהודים. סלח לנו על כי צלבנו אותך בשנית, כי לא ידענו מה עשינו" (א"ו. בתרגום חופשי מאוד מגרמנית קשה במיוחד).
וכאן טבחו ביהודים שביקשו מקלט
לאחר ששמנו מאחרינו את העניין הפעוט והלא נעים הזה, החלטנו להעפיל למצודת שטאהלאק (Burg Stahleck)
סוף העולם, שמאלה:
יהודי אוקלנד לא מוותרים
איילת מאמו שי
שחיטה כשרה מותרת רק פעמיים בשנה, מוהל אפשר להביא רק מאוסטרליה - ובית הספר היהודי הוותיק נסגר. אז איך מסתדרים חברי הקהילה האורתודוכסית שבאוקלנד הרחוקה? עם המון אמונה ולא מעט יצירתיות. למשל, בית ספר ממשלתי שבו גם לא-יהודים חובשים כיפה ולומדים עברית
שפירוש שמה הוא "טירה מבוצרת על צוק", שם המבטא היטב את יכולותיו היצירתיות של הקופירייטינג הגרמני המפורסם.
המצודה, למעשה, חולשת על עמק בשם לורלייל ועל העיירה, שכן כאמור, על כל עיירה בעמק הריין להצטייד במצודה שכזו אשר תחלוש עליה. הטירה היפיפייה הבנויה בסגנון הרומנסק (ולא הגותי) בנויה מאבן צפחה כהה (אל דאגה. גם לי לא היה מושג מה היא אותה "צפחה" - ולגבי סגנון הרומנסק, ידיעותי עדיין במצב של עדכון והשלמה. סתם רציתי להישמע מלומד).
גם במקום זה ניתנה לי הזדמנות להפוך להרוג מלכות ולקדש שם שמים במיתה יהודית מקובלת. גדר בקר שנשענתי עליה כדי לקבל זווית צילום טובה יותר של עמק הריין, התגלתה כמחושמלת. בהחלט ייתכן כי אני היהודי האחרון שחטף זץ מגדר שגרמנים דאגו לחישמולה, ולמרות שכל עמוד באותה הגדר עטור היה בשלטי אזהרה בשלל שפות וסימונים בינלאומיים של מתח גבוה, אני עדיין טוען שמדובר באנטישמיות.
אז הטירה סבבה לגמרי, נקייה, משולטת ולעניות דעתי עומדת בכל הסטנדרטים של טירה מקצועית. כיום פועל בה בית הארחה ברמה גבוהה, ואתם מוזמנים להתארח בה ולהיות אבירים אנטישמיים ליום אחד או שניים. רק עניין אחד: מדווחים לי כעת כי בזמן מסע הצלב השני בשנת 1146 לספירה, ביקשו יהודי בכרך מקלט במצודה, אך נטבחו בכל זאת. נו, למי מאתנו זה לא קרה.
לסיכומו של עניין. למרות ההיסטוריה המעט עגומה של איזור עמק הריין העליון בכל הקשור לבני עמנו, מדובר באחד מחבלי הארץ היפים שבהם ביקרתי. לטעמי אין צורך להתעלם מההיסטוריה הקשה, אך מאידך גיסא גם אין צורך להשליך את העבר על ההווה.
(צילום: אורי וול)
מדובר באיזור מרתק מבחינה גיאוגרפית, היסטורית וארכיטקטונית. גם התזמון מהווה גורם חשוב בתכנון הביקור באיזור. מומלץ להגיע בעונת המעבר של הסתיו, אז השלכת מופיעה במלוא הדרה הצהוב-אדום - ואם אתם יהודים, ייתכן שכדאי להעדיף את המאה ה-21 על פני ימי הרייך השלישי וימי הביניים.
- אסף וול הואאיש תוכן קריאייטיבי
ברקע - הקתדרלה על שם הקורבן של היהודים
צילום: אורי וול
הדרך לבכרך
צילום: אורי וול
מומלצים
